כשההתמודדות הופכת ליצירת אמנות: תובנות מרגשות מהשקת קטלוג התערוכה "נתיב פנימי"
- שיר אלוני

- 7 במאי
- זמן קריאה 3 דקות
עודכן: 11 במאי
ביום ראשון התקיים אירוע השקה מקוון שבו הוצג הקטלוג המאגד את עבודותיהם של 49 אמנים ואמניות שמתמודדים נפשית, מהתערוכה "הנתיב הפנימי" שהתקיימה במרכז עמיעד ביפו בינואר האחרון. באירוע ההשקה עלו תובנות מרגשות מהנתיב של יצירה אמנותית כדרך להתמודדות נפשית. מבית מיזם "נפשות"- ארגון שפועל לעודד את החיבור בין אמנות להחלמה נפשית | מאת: שיר אלוני

"נתיב פנימי" היא התערוכה הקבוצתית הראשונה של פעילי מיזם "נפשות", המקדם שיח ציבורי על בריאות הנפש באמצעות תרבות וקהילה מזה שמונה שנים. התערוכה מציעה התבוננות המתרחקת מהגדרות רפואיות ומחזירה את הממד האנושי של הסבל והחמלה.
צוות של שש אוצרות, ורה גייליס, ורה קוניאשוב, ליליה גויזמן, נטליה נאלטוב, ילנה שניפר ומריה סטארובויטובה, ליווה 49 אמנים ואמניות בתהליך של יצירה משותפת. העבודות, הכוללות ציור, וידאו, סאונד ואנימציה, בוחנות נושאים כמו קריסה רגשית, התמכרות ואובדן לצד רגעי חוסן והתחדשות.

תובנות מאירוע ההשקה של הקטלוג
אירוע ההשקה המקוון של הקטלוג סיפק הצצה עמוקה אל מאחורי הקלעים של היצירות. המפגש הדגיש כי הקטלוג אינו רק תיעוד ויזואלי של התערוכה שהתקיימה במרכז עמיעד, הוא מהווה תשתית למחקר עתידי ומשמש כלי לשימור החומרים עבור חוקרים העוסקים בחיבור שבין מדע, רפואה ואמנות.
בין מחקר איכותני לביטוי רגשי
דקלה דשא הציגה זווית מעניינת על התערוכה כסוג של מחקר איכותני. לפי דבריה, האמנות מאפשרת ללמוד מקרי בוחן ספציפיים של מצבים נפשיים שקשה להעביר במילים. היצירות מתפקדות כערוץ תקשורת שבו תמונות וסמלים מספרים את מה שהשפה המדוברת מתקשה להכיל.
אנה שווץ אפנסייבה הוסיפה נדבך על החוויה האנושית מול מערכת הבריאות. עבורה, התערוכה עוסקת במפגש המורכב עם המערכת הרפואית ובפחד להישאר לבד מול מנגנונים בירוקרטיים וטיפוליים. היא הדגישה את חשיבותן של המילים כחלק בלתי נפרד מהיצירה הוויזואלית, כפי שבא לידי ביטוי בציורים על קופסאות תרופות המעבירים מסר ישיר על המציאות היומיומית של המטופל.
הגירה, זהות ושכבות של זיכרון
נושא ההגירה והשפעתה על הנפש עלה בשיחות עם מספר אמניות. ג'ני פרמינגר שיתפה בפרויקט שבו היא בוחנת את שלבי ההגירה: מהכאוס והסערה הראשונית, דרך השבריריות והחוסן, ועד לשלב הצמיחה. היא משתמשת בשכבות של עבודות קיימות, כך שהטקסטורה של הזהות הישנה נשארת נוכחת תחת הנרטיב החדש.
אורלי אלון מרגי סיפרה על תהליך השיקום של בנה ועל החיבור בין תרבות הטקסטיל של הודו, שבה חיה שנים רבות, לבין ההתמודדות עם משברים נפשיים בישראל. היא שילבה ביצירתה מטפחת ראש עתיקה של סבתה, פעולה המחברת בין דורות ובין שברי מציאות לכדי יצירה שלמה.

האמנות כאיזון ותמורה
שחר נתנזון תיאר את מעשה היצירה כפעולה של טרנספורמציה. לדבריו, האמנים יוצרים כיוון שהם אינם מסוגלים לדבר את הכאב, והאמנות מהווה ערוץ תקשורת שבו הבעיות אינן נמצאות בבני האדם עצמם, אלא בצינורות התקשורת ביניהם. הוא רואה באמנות כלי לאיזון הנפש, גם כשהאיזון הזה שברירי ומשתנה.
טליה הראל הציגה את עבודתה "פולחן", העוסקת בחיפוש שקט ובתנועה. היא השוותה את החיבור בין חלקי הבד השבורים לאמנות הקינצוגי היפנית, שבה מדגישים את השברים בזהב. התובנה המרכזית בדבריה הייתה שהדרך אינה תמיד בהירה או יבשה, אך ניתן לחבר את הקצוות השבורים ולמצוא בהם יופי.
מרחב נוזלי בין מטפל למטופל
אורנה מרטון, העוסקת בטיפול ובאמנות במקביל, הגדירה את המרחב של היצירה כמרחב נדיר ונוזלי. במרחב הזה הגבולות בין המטפל למטופל מיטשטשים, וכולנו הופכים לבני אדם שחווים סבל וחמלה. הקולאז'ים שיצרה עבור חברי קבוצת הטיפול שלה מדגימים כיצד האמנות יכולה לשמש כמתנה וככלי לעידוד בתוך תהליך ההחלמה.
הקטלוג החדש מאפשר לכל התובנות הללו להמשיך ולהדהד הרבה אחרי שהעבודות הוסרו מקירות הגלריה. הוא מציע לקוראים לא רק התבוננות באמנות, אלא הזמנה למסע פנימי בין תחנות של קושי, החלמה ותקווה.
מבנה הקטלוג: מסע בין ארבעה מצבים
הקטלוג, בדומה למהלך התערוכה, מחולק לארבעה פרקים רגשיים:
ערפל: עוסק באובדן אופק, בלבול ושתיקה.
סערה: מתמקד במאבק בין הגוף לרצון ובנושאים של שליטה וכפייה.
השכבה התת-ימית: ארכיון של טראומה וזיכרון דרך צילום וחומרים שנמצאו.
אור המגדלור: מציע דרכים לניווט בתוך הכאב לעבר בהירות.




תגובות