המבט שסירב להעמיד פנים: חופש, תשוקה והשקט המקפיא ביצירתו של דיוויד הוקני שהלך לעולמו השבוע
- שיר אלוני
- לפני 6 שעות
- זמן קריאה 5 דקות
פרידה מאחד מגדולי האמנים של המאות העשרים והעשרים ואחת. הכתבה בוחנת את תחנות חייו המרכזיות, את חקירותיו הרגשיות מול הבד ואת המהפכה השקטה שחולל בייצוג של אהבה ואינטימיות אנושית. יצירותיו מותירות עקבות עמוקים בשירות הסיפור, הראייה והחופש להיראות. | מאת: שיר אלוני
בין חדוות היצירה למבט המעמיק
הצייר הבריטי דיוויד הוקני הלך לעולמו בביתו שבלונדון בגיל 88, כשהוא מותיר אחריו קריירה עשירה שנפרסה על פני שבעה עשורים. מותו, שהתרחש בעיצומו של חודש הגאווה, נושא עמו משמעות סמלית עבור קהילת האמנות והתרבות. הוקני היה יוצר וירטואוז וקולוריסט אדיר שהתנסה בעשרות סוגים של ציור ובמדיומים שונים. לאורך כל הדרך הוא הצליח לחדש ולגוון, תוך שמירה על חדווה ושובבות של יצירה ותשוקה לצבע ולטבע. הוא האמין בכוחו של המבט וביכולת למצוא עניין בפרטים הפשוטים של החיים, כפי שציין בראיונות עבר כי הוא מסוגל להביט בשלולית מים פשוטה ולהפיק ממנה עונג עמוק, בשעה שרוב האנשים חושבים כי מדובר בגשם בלבד.
המהפכה השקטה של הנראות הלהט"בית
הוקני מהווה את אחת הדמויות החשובות בתולדות הייצוג הלהט"בי באמנות המערבית.
הוא יצא מהארון כהומוסקסואל בגיל 23, בתקופה שבה הדבר נחשב לטאבו חברתי חמור ואף היווה עבירה פלילית באנגליה, שנים לפני שהחל תהליך ביטול ההפללה הרשמי בשנת 1967.
הוא בחר להציג את יחסי הגומלין, התשוקה והאינטימיות בין גברים באופן ישיר וטבעי, כחלק בלתי נפרד מהחיים עצמם.
הוקני נמנע מניסיונות לזעזע או להטיף, ופשוט צייר את עולמו ואת האנשים שאהב.
הציורים המוקדמים שלו הרחיבו את גבולות הנראות הציבורית וסייעו להעניק לגיטימיות לחיים שנדחקו במשך דורות
אל מחוץ למרחב הציבורי.
כבר כסטודנט בריאל קולג' אוף ארט, צייר את היצירה "We Two Boys Together Clinging" (1961)", הקרויה על שם שיר של וולט ויטמן, ובשנת 1963 הציג בציורו "Domestic Scene, Los Angeles" שני גברים יחד בשגרה ביתית.
הוקני תיאר את העבודות האלו כסוג של תעמולה למען נושא שלא זכה לייצוג ראוי.
הפשטות הזו הוכיחה כי ייצוג אינו רק שאלה אסתטית, אלא בראש ובראשונה שאלה של חופש וחופש להיראות.
"איבדנו ענק של אמנות קווירית בריטית, אדם שחולל שינויים עמוקים בחברה עוד לפני שהיה זה מקובל מבחינה חברתית ותרבותית להיות הומוסקסואל. הוא חנך את הדרך הזו לפני שהיא הפכה לאופנתית, ודורות שלמים הושפעו מהתעוזה שלו." — דומניק ג'יימס בילטון, מוביל רשת האמנות הקווירית הבריטית
"הוא היה אמן נפלא ואדם נהדר, שבכוחה של אמנותו שינה את האופן שבו תופסים את המושג בריטיות. הומוסקסואל גאה שמעולם לא התנצל, והניף את הדגל גבוה יותר מכל אמן בריטי אחר בזמנו." — האמנית טרייסי אמין
גן העדן הקליפורני והמתח הרגשי בבריכות
בשנת 1964 עזב הוקני את אנגליה ועקר לדרום קליפורניה, מעבר שסימן מפנה בחייו וביצירתו. באזור לוס אנג'לס מצא סביבה שהבטיחה חופש חברתי, שפע ואינטימיות. הוא הוקסם מאור השמש העז ומאות בריכות השחייה המנצנצות, שהפכו בעיניו לסמל של אורח חיים משוחרר. הוקני החל להשתמש בצבעי אקריליק חדישים ובוהקים, וסדרת ציורי הבריכות שייצר בשנים אלו עיצבה את הדימוי האמנותי של לוס אנג'לס.
עם זאת, מתחת לפני השטח הזוהרים של המים הטורקיזיים, יצירות אלו נושאות עמן מתח רגשי מורכב וחוויית בדידות. הציור "דיוקן של אמן (בריכה עם שתי דמויות)" משנת 1972, אשר נמכר לימים במחיר שיא של כ-90 מיליון דולר, נולד מתוך משבר אישי בעקבות סיומה של מערכת היחסים שלו עם אהובו לשעבר, פיטר שלזינגר. בציור עומד גבר צעיר לבוש ז'קט ורוד ומכנסיים בהירים על שפת הבריכה, ומביט מטה לעבר גבר אחר השוחה מתחת למים. הציור אינו מציע הסבר מפורש לטיב היחסים, אך הוא נתפס כאחד מציורי האהבה הגדולים של המאה העשרים, הממחיש מרחק רגשי קפוא בין שתי הדמויות.
עקבות של נוכחות והקפאת התשוקה
יצירת המופת "ההתזה הגדולה" (A Bigger Splash) משנת 1967 מציגה וילה, כיסא ריק ורגע שאחרי קפיצה למים, שבו הקופץ עצמו אינו נראה לעין. הוקני יצר ניגוד בין הארכיטקטורה הקשיחה והקווים הישרים של הבית, לבין רסס המים המתפרץ כלפי מעלה. הוא השקיע שבועיים של עבודה ממושכת, תוך שימוש במכחולים קטנים, כדי לצייר אירוע חולף שנמשך שניות בודדות במציאות.
ההתבוננות ביצירות אלו חושפת את החוויה הנפשית של הצופה העומד מול מרחב מזמין ורב יופי, המפתה אותו להיכנס אל תוך המים, אך מן הצד השני נתקל בשקט לא אנושי. פני המים עומדים להתיישר מחדש בכל רגע, כאילו איש מעולם לא היה שם. הוקני הצליח להאט את התנועה של הגוף, והפך אותה לקשב עמוק.
"הוא היה צייר של מקום ושל זמן, שהוכיח שאפשר להיות חדשני ונועז בלי לוותר על הנגישות ובלי לוותר על תועפות הרגש הילדי... הוא אף פעם לא התעופף מעל ראשו של הצופה ותמיד נשאר מובן ופשוט כמי שעובד בשירות הסיפור." — דניאלה לונדון דקל
הארוטיקה של המרחב הביתי והקומפוזיציה הטעונה
לאורך הקריירה שלו שב הוקני אל הציור הפיגורטיבי ואל דיוקנאותיהם של האנשים הקרובים אליו ביותר,
ביניהם מעצבי האופנה סיליה ברטוול ואוסי קלארק ביצירה הידועה Mr. and Mrs. Clark and Percy" (1970)".
השימוש שלו בצבעים העזים נועד לבטא תחושה פנימית, ללכוד חמימות, חופש, אינטימיות ובמקביל גם תחושות של געגוע.
בתוך המבנים המוגדרים והמתוחמים של כתמי הצבע המוחלטים, הוקני הצליח להטעין את עבודותיו במתח חושני מובהק. דוגמה לכך ניתן למצוא בציורם של שני הגברים היושבים בכורסאותיהם, מוקפים בערימות ספרים, כאשר אחד מהם מביט אל הצופה והשני מביט ישירות עליו. הקומפוזיציה מורכבת מקווים ישרים וגאומטריים, אך המתח הטעון בין שתי הדמויות מוחזק באמצעות אלמנטים וסמלים המונחים במרכז, קערת פירות מפורטת ותירס המונח למרגלותיה ומוליך את המבט מדמות אחת לשנייה. הוקני העניק חשיבות עצומה לסביבה הביתית, מתוך הבנה עמוקה כי המרחב, החפצים והאור נושאים בתוכם את זהותו ורגשותיו של האדם.
ניצחון הרוח, הטכנולוגיה והנאמנות לחיים
חוסר המוכנות של הוקני לקבל מוסכמות חברתיות או אמנותיות בא לידי ביטוי גם בפתיחות הטכנולוגית שהציג בשלהי חייו. הוא סירב לקבל את ההנחה שהציור מיצה את עצמו, וכאשר הופיעו כלי פיתוח חדשים, מיהר לאמץ אותם כדי להרחיב את השאלות שהציור מציב. הוא התנסה במחשב, במכשירי פקס, בצילום קולאז'ים מרובי זוויות ("joiners"), ובעשורים האחרונים צייר מאות פורטרטים ונופים באמצעות יישומוני ציור באייפון ובאייפד. במהלך תקופת הקורונה, כשהוא מתגורר בחווה כפרית בנורמנדי, יצר את היצירה הפנורמית המונומנטלית A Year in Normandie" (2020)", ציור באורך של יותר משבעים מטרים המורכב ממאה עבודות דיגיטליות שחוברו יחד, המתעדות בפרטי פרטים את חילופי העונות, מתוך אמונה עיקשת שביטא במשפטו המפורסם: "אל תשכחו שהם אינם יכולים לבטל את האביב".
"דיוויד היה חבר וצייר מדהים. הכרתי אותו בשנות הששים ושמרנו על חברות קרובה עד יומו האחרון. הוא היה אדם מבריק, שנון ומשעשע. ציוריו הקרינו תמיד שמחה גדולה. הוא סירב לקבל את חוקי הפרספקטיבה המסורתיים והיה עסוק תמיד בהמצאת דרכים חדשות להתבונן בעולם." — סר פול מקרטני
תגובות