על ההתמודדות עם מאניה - לקראת ההופעה המתוכננת של קניה ווסט בישראל

פורסם במאקו השבוע כי לאחר השערוריות שנקשרו בשמו, במיוחד לאחר הערות ומעשים אנטישמיים, קניה ווסט מעוניין להופיע בישראל כסוג של מחוות התנצלות. הוא מדבר בפתיחות על היותו במצב מאני כאשר עשה ואמר את הדברים האיומים, אז בכתבה זו נרחיב את המבט על מה שקורה במצב המאני וכיצד ניתן להתמודד עם זה כחברה באופן חומל. | מאת: שיר אלוני

קניה ווסט | צילום: Matt Winkelmeyer/Getty Images for The Recording Academy

הערה חשובה טרם הקריאה: בכל צורך או סימני שאלה שעולים לגבי האפשרות שאתם או מישהו מסביבתכם מתמודדים עם מאניה, מומלץ לפנות לייעוץ רפואי או פסיכולוגי מוסמך.

---

דיווחים סותרים שהתפרסמו השבוע הציתו מחדש את הדיון הציבורי סביב הגעתו האפשרית של קניה ווסט (Ye) להופעה בישראל. בעוד שבמאקו דווח כי הראפר "בדרך לישראל" ואף נתן הסכם עקרוני להופעה באצטדיון רמת גן בסוף ספטמבר 2026, תחקיר של שגיא בן נון בוואלה תרבות מציג תמונה הפוכה לחלוטין. מפיקים מובילים בתעשייה הבהירו בשיחה עם שגיא בן נון כי "אין שום סיכוי שזה יקרה", וכי להופעה כזו אין היתכנות כלכלית, מקצועית או מוסרית במציאות הנוכחית. בכל מקרה ניכר כי ידיעות אלו מעוררות סערה רגשית ומוסרית, במיוחד לאור העובדה שמדינות באירופה חוסמות את כניסתו. ווסט עצמו קשר את התנהגותו בשנים האחרונות, שכללה התבטאויות אנטישמיות ושימוש בסמלים נאציים, למצב נפשי מורכב. הוא טוען כי פציעה מוחית שחווה לפני 25 שנה הובילה להידרדרות במצבו ולתקופה שבה חווה התנהגות פסיכוטית ואימפולסיבית. זו הזדמנות טובה לדבר על מה שקורה במצב של מאניה, השלכותיה ואיך אפשר להתמודד עם זה.

מה מתרחש בתוך הסערה המאנית

התפרצות של מאניה, השלב הפעיל בהפרעה דו קוטבית, נובעת משילוב מורכב של גורמים ביולוגיים, גנטיים וסביבתיים המשפיעים על פעילות המוליכים העצביים במוח. המוח פועל בעצימות גבוהה וחריגה המלווה בשינויים דרמטיים בבוחן המציאות.

על פי מדדי ה-DSM-5 (ספר המשמש את עולם הפסיכאטריה על מנת לאבחן את הסוגים השונים של התמודדויות נפשיות ותסמיניהם), ניתן לזהות אפיזודה מאנית דרך מספר סימפטומים מרכזיים המופיעים במקביל:

• תחושת גדלות: הערכה עצמית מופרזת ואמונה ביכולות לא מציאותיות או כוחות מיוחדים.

• לחץ דיבור: שטף דיבור מהיר מאוד ובלתי פוסק שקשה לעצור.

• חוסר צורך בשינה: יכולת לתפקד עם שעות שינה מועטות מאוד בלי לחוש עייפות.

• מחשבות דוהרות: תחושה פנימית שהמחשבות רצות מהר יותר מהיכולת לבטא אותן.

• שיפוט לקוי: מעורבות בפעילויות עם פוטנציאל נזק גבוה, כמו בזבוז כספים חסר רסן או החלטות פזיזות.
  

כאשר המאניה הופכת לחריפה היא עלולה לכלול סימפטומים פסיכוטיים כמו דלוזיות (מחשבות שווא) והזיות. במצב זה נוצר נתק מהמציאות והאדם משוכנע שהאמת הפנימית שלו היא המציאות היחידה הקיימת.

המבט המשפחתי: חמלה ככלי הישרדותי

ההתמודדות עם מאניה אינה נחלתו של האדם בלבד, היא מטלטלת את כל המעגל הקרוב.

כשחוויתי את המצבים האלו בתוך המשפחה שלי, עם אמי ז"ל ועם אחותי השנייה, המורכבות הייתה יומיומית. המעבר מאדם מוכר ואהוב למישהו שמתנהג בצורה זרה מייצר פצע עמוק. בשני המקרים היה שילוב של סטרס חיצוני קיצוני משינויים שקרו במשפחה וטראומות עמוקות, יחד עם שינויים הורמונליים. במקרה של אימי זה קרה גם כתגובה מאוחרת לתאונת דרכים בה ראשה נפגע, לצד הלחץ מהגירושים מאבי והעבודה הלילית שלה כאחות בהדסה עין כרם. השילוב הזה גרם להתפרצות של סכיזופרניה מאנית במקרה שלה, ומאניה בעקבות דיכאון אחרי לידה במקרה של אחותי. הביטויים שחוויתי כוללים את מה שמתואר בספרות המקצועית, אך גם מעבר לכך. הכל הופך להיות קיצוני. התחושה היא שעליי לצעוד בזהירות ולשקול כל מילה, כי התגובות הן לא מאוזנות. אני עלולה להכעיס מאוד, עד רמה שהאדם עלול להתנתק ולכן לא להיות במצב מושגח ומוגן. וזה לא קל. כי זה אומר- להיות מסוגלת להכיל את המצב של הדיבור ב-200 קמ"ש, להניא את הבנאדם מרעיונות גרנדיוזיים לא מותאמים, מבזבוזים לא הגיוניים, מאמירות ופעולות שלא קשורות למציאות. מומלץ לנתק אותם מהרשתות החברתיות כי זה הרה אסון. ועם זאת, סוג של כן להיות שם בשבילם, לא בשיפוטיות, לא בכעס, לנסות לא להיפגע מאמירות כואבות ומעליבות שיכולות לעלות. כמו האמירות האנטישמיות של קניה ווסט. זה דורש התגייסות שלא תמיד באה בזמן שאנחנו מסוגלים להתמודד ולקיים. זה דורש תמיכה קהילתית ועזרה מגורמים מקצועיים ומוסמכים. לא תמיד זה אפשרי להביא את האדם המתמודד למקום בו יוכל לקבל עזרה, הם עלולים להתנגד, ולכן הכלה והתמודדות בשטח הם לרוב מה שנדרש עד שיגיע רגע רפוי יותר, אולי מעט יותר שקול, שבו השפיות חוזרת ואפשר להביא את האדם לטיפול. וכן, חשוב שגם האנשים התומכים מסביב למתמודד, יקבלו תמיכה פסיכולוגית ועזרה לעכל את מה שקרה להם סביב ההתמודדות הזו, כי לרוב זה מלווה בנזקים ממשיים, נפשיים, כלכליים ולפעמים אפילו פיזיים.

מצד אחד יש צורך בהבנה שמדובר במצב רפואי פיזיולוגי שבו המוח פשוט לא מצליח לווסת את עצמו. מצד שני ההשלכות של המעשים הן אמיתיות ופוגעות. למדתי שהחמלה היא כלי הישרדותי המאפשר לא לכעוס על הבנאדם אלא להבין שהוא שבוי בתוך סערה כימית.

במצבים כאלו בני המשפחה הופכים לעיתים לשוטרים בעל כורחם. חשוב לזכור שההתנהגות בזמן התקף אינה מעידה על אופי רע אלא על חוסר איזון, ולכן ההכרה בקושי ובטראומה המשפחתית היא חלק בלתי נפרד מהתהליך.

בין הכלה וסליחה לאחריות ציבורית

השאלה אם ניתן למחול על מעשים שנעשו בזמן מאניה היא אחת השאלות המורכבות ביותר. ווסט טוען כעת כי הוא מתחרט, הוא החל בטיפול תרופתי ושיקומי המשלב פעילות גופנית במטרה לייצב את מצבו.

סליחה במקרה כזה אינה אישור למעשה, אלא הכרה בטרגדיה של אובדן השליטה העצמית. עם זאת, כאשר המעשים נעשים מול כל העולם ההשלכות הופכות לכבדות הרבה יותר. זו טרגדיה כפולה ומכופלת עבור אדם מפורסם בקנה המידה של קניה ווסט. אולי יש לו יותר אמצעים כלכליים להשתקם ולהגן על עצמו אבל אין לו את הפריבילגיה של התמודדות פרטית ונסתרת מאור הזרקורים. הכל חשוף וזה למעשה גורם סטרס נוסף ומשמעותי. לכן במקרה דומה לשלו, חשוב להרחיק ולנתק לתקופה הזו מכל דבר, אירוע או אמצעי שעלולים להחמיר את הסטרס הזה או להשאיר את המתמודד/ת חשופים לציבור.

הדיון לקראת הגעתו לישראל הוא הזדמנות עבורנו כחברה לבחון את הגבול שבין הצבת גבולות ברורים מול פגיעה (האפקט של אמירותיו ומעשיו הציבוריים על קהל מעריציו, החמרת האנטישמיות שאולי קרתה גם עקב אמירותיו) לבין גילוי חמלה כלפי משברים נפשיים גלויים. קניה ווסט ראוי לחמלה על המאבק שלו, אך המפגש של המאניה עם הבמה הציבורית מזכיר לנו כמה הטיפול והאיזון הם קריטיים לשמירה על הנפש ועל הסובבים אותה. * לעוד תכנים היכנסו למיוזלטר השבועי להרשמה חינם