Do the old school

כמעט שבוע מהיציאה שלי מפייסבוק, חוץ מהדברים החדשים שאני מספיקה לעשות ולהתקדם איתם, מתחילות המחשבות על שיפורים נוספים שאני יכולה לבצע בדרך שאני חיה את חיי ומנהלת את האנרגיות שלי ביום יום. בקיצור- לחזור לחשיבת האולדסקול, כל מה שהיה בעידן ה-"טיפש" או לפחות לחזור במידה מסוימת לחיים שהיו לי כששירתתי בצבא לפני 20 שנה (2002). | מאת שיר אלוני, 31.8.21

אני עדיין מחוץ לפייסבוק אבל מתחילים לבצבץ מעט געגועים, בעיקר לפיד של עדכונים כנים מאנשים שאני באמת מכירה, מהחיים שלהם, משהו שלא נכתב על ידי מערכות החדשות, כל הזבל שאני קוראת בלית ברירה ומתוך הרגל.

הבעיה היא שהנטייה שלי כשאני צריכה רגע הפסקה, זה באוטומט לקרוא משהו, איזה כתבה, איזה עדכון. לא משנה מה, לקרוא.

אולי הגיעה העת להחליט על אתרים שהם לא חדשות או יוטיוב, שימלאו לי את המוח בדברים משמעותיים יותר. או, לקחת אתי כל יום ספר. ולקרוא בו ברגעים האלה שאני צריכה רגע, במקום הסמארטפון. היום לקחתי אתי את הספר האהוב מהילדות, "פוליאנה".

זה לא רק להיפרד מלצרוך תוכן כלשהו מהמסך, זה גם אומר להיפרד מלבדוק הודעות וכד' כל כמה זמן. למרות שכבעלת עסק אני חייבת להיות זמינה ותודה לאל על קיומן של התראות היומן במיוחד כשיש אצלי הרבה אירועים ופגישות. יש לא מעט יתרונות גם לסמארטפון, לא הייתי מסוגלת לוותר גם על הגוגל דרייב, שבאמת כל כך כיף שאני יכולה לעדכן לעצמי רעיונות ומשימות מכל מקום, בלי לאבד כלום ובלי שהכל יהיה מפוזר בכל מיני ניירות.

אבל העובדה הפשוטה היא שקניתי יומן פיזי השנה, כמו מתכוננת לזה שאני שואפת להיפרד אפילו מהגוגל קלנדר על עומס ההתראות שאני מקבלת ממנו, אולי זה כן טוב ברמה מסוימת שיש את הגוגל קלנדר אבל אולי הגיע הזמן להפסיק לשתף את חיי עם גוגל ולהחזיר הכל לאופליין.

חשבתי על זה, שאתמול ראיתי כתבה של גיא זוהר על סלביות שמתגייסות לצה"ל וכשהן על מדים עושות פרסומות דרך הסמארטפון. בתקופה שבה אני הייתי חיילת אבטחת המידע הייתה כל כך חריפה, לא היה לנו בכלל אינטרנט בבסיס, רק לשליחת מיילים באאוטלוק.

ווינדוז ישן ומעפן עם שולה המוקשים וסוליטייר.

כשהייתי בצבא (לפני 20 שנה, אלליי), היה לי פלאפון נוקיה טיפש, שיכולתי להתקשר, לסמס ולשחק סנייק. זהו. בדירה ששכרתי בשכונת נחלאות בירושלים, לא היה לי אינטרנט ולא הייתה לי אפילו טלוויזיה. ככה שהיה לי המון זמן פנוי, לשמוע מוזיקה, לצייר, לנגן, לבשל. וכל בוקר הייתי עושה שעת הליכה בגן סאקר.

דברים מתחילים להשתנות בענק בחיים שלי, אני מרגישה שאני הולכת ומתחברת יותר לעצמי. למה שאני באמת רוצה לעשות. בפייסבוק היו לי גם המון כאבי לב בדמות אנשים אחרים שקינאתי במה שהם עושים, כמות האנשים שמגיבים אליהם, המון המון הסחות דעת ורעיונות שהתגנבו לתודעה שלי בלי שרציתי או ביקשתי את זה לעצמי. בלי שאוכל לשלוט בזה. עכשיו יש לי הרבה יותר זמן פנוי לקדם משימות שחשובות לי. היום וידאתי שכדי שלא אכנס יותר לפייסבוק, ההתראות החשובות על הודעות פרטיות יגיעו לי למייל. מקווה שזה יעבוד.

אבל. עוד דבר אונליין שאני חייבת להיגמל ממנו זה משחק הרשת "League of Legends", שאני כבר ברמה כמעט 200 בו, וחשבתי להפסיק כשאגיע לרמה הזו. נשארו לי 9 שלבים ליעד. זה אסון ללו"ז שלי. מספיק שאני מתחילה עם משחק אחד, הרבה פעמים זה לא מספיק לי, במיוחד אם הפסדתי וממש בא לי לנצח.

אני נשאבת ככה לרצף משחקים, כל אחד מהם יכול לקחת בין רבע שעה לבין חצי שעה. ואז אני מגלה שרוב היום והאנרגיות שלי הלכו על זה.

יש לי כמות מסחררת של רעיונות יצירתיים שצריכים את תשומת הלב המלאה שלי ואת היכולת שלי לגייס סביבי צוות מעולה. מזמנת לעצמי את האנשים הנכונים.