נתקעים הרבה מול משימות חשובות? הנה הדרכים איך לצאת משיתוק אופרטיבי

לפעמים אני מוצאת את עצמי תקועה, יודעת בדיוק מה אני רוצה לעשות אבל לא מצליחה לזוז. זה לא חוסר רצון – זה שיתוק אופרטיבי, כזה שמאפיין אנשים עם ADHD, פוסט-טראומה ועוד. איך בכל זאת אפשר להתחיל לזוז כשכל המערכת ננעלת? במאמר הזה אני משתפת כלים שעוזרים לי לשחרר את הבלמים – מפירוק משימות קטנטנות, דרך טריקים מוחיים ועד שימוש בתנועה ובמשחק. אם גם לך התחושה הזו מוכרת, יכול להיות שיהיה כאן משהו שיעזור לך להתחיל. 🚀 (מאת: שיר אלוני)

כשיש לנו פוסט-טראומה או מתמודדים עם אתגרי נפש, לפעמים הכל מרגיש כמו מכשול בלתי עביר. המוח שלנו לומד להימנע מכאב או מתח, וזה יכול להוביל לשיתוק: המחשבות רצות, אבל הגוף לא זז. במיוחד כשיש טראומות רגשיות, יש מעין "מערכת התרעה" פנימית שתוקעת אותנו במעגל של פחד, חוסר ביטחון וחשש מכישלון. המצב הזה מתרחש פעמים רבות אצל נפגעי פוסט-טראומה, שיכולים להרגיש "נתק" בין הרצון לבצע לבין היכולת האמיתית להתחיל. זה לא חוסר מוטיבציה – זה הגוף והנפש מנסים להגן על עצמם, רק שבדרך הם יוצרים חסימה. לפעמים, מכיוון שגם אני עם פוסט טראומה מורכבת, אני מוצאת את עצמי משותקת מול משימה שאני רוצה (או צריכה) לעשות, במיוחד כשזה קשור למוזיקה, לחזרות, או לכל דבר יצירתי אחר. זה לא שאני לא רוצה – זה לפעמים מרגיש כמו קיר בלתי עביר. עם הזמן גיליתי כמה דרכים שעוזרות לי להשתחרר מזה, אני אשתמש בדוגמה של חזרות עם גיטרה אבל זה נכון לא רק למוזיקאים ולא רק לסיטואציה הזו:

1. לפרק למשימות קטנטנות

אם קשה לי להתחיל חזרה, אני לא מכריחה את עצמי לנגן מיד. אני מתחילה ממשהו קטן – רק לגעת בגיטרה, רק לפתוח את הקובץ במחשב, רק לקרוא את המילים. לפעמים זה כל מה שצריך כדי להכניס אותי לתוך זה.

2. להפחית את עומס ההחלטות

• להגדיר מה סוג האימון שהכי יקדם אותי בתקופה הקרובה. במה להתמקד.

• להבין מראש מה השלבים של אימון יעיל למטרה שאני מתמקדת בה (ע"ע סעיף 1).

• לא לשים לעצמי יותר מדי אופציות ומטרות. לא להעמיס עם יותר מדי סוגים של אימון.

  (למשל: לא לשלב גם אימון להופעה וגם אימון על כלי חדש וגם כתיבה של שיר חדש).
  

3. דקה וזהו

אני אומרת לעצמי: "רק דקה אחת וזהו".

לרוב, ברגע שאני מתחילה, אני רוצה להמשיך מעבר לזה.

אבל אם לא – לפחות עשיתי משהו, וזה עדיף מכלום.

4. לזוז ולהפעיל את הגוף

לפעמים אני קמה, עושה מתיחות, הולכת לחבק את אלכס,

שוטפת כלים או יוצאת לסיבוב קצר בחוץ.

זה איכשהו משחרר את התקיעות ומכניס אותי למצב של פעולה.

5. להפוך את זה למשחק

יצרתי לי את הקופסה של "הגרלת אימון",

עם אתגרים קטנים שיכולים לכייף לי את החזרה.

"לשיר את השיר לאט במיוחד", "לשיר בלי מילים", "לצאת לנגן בחוץ"

להפוך את זה למשחק מוריד קצת מהלחץ.

6. לבדוק מה באמת תוקע אותי

לפעמים זו לא המשימה עצמה, אלא הפחד או הלחץ שמגיעים איתה.

אני עוצרת רגע ושואלת את עצמי:

• "למה קשה לי להתחיל? מה יושב עליי?"

• "מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות אם אתחיל?"

• "מה יקרה אם אני פשוט אעשה את זה גרוע בכוונה?"

7. לעשות את זה ליד מישהו אחר (Body Doubling)

אפילו אם מישהו רק יושב לידי בלי להתערב,

זה איכשהו עוזר לי להיכנס לפעולה.

לפעמים אני פותחת זום עם חבר/ה,

מצלמת את החזרה שלי לסושיאל

או פשוט מתיישבת לעבוד ליד בן הזוג שלי,

וזה מקל עליי להתרכז.

8. למצוא את החידוש

לפעמים אחנו נתקעים כי אנחנו צריכים את הדופמין שמופרש ממשהו חדש (משהו שיכול להיות מאוד מכור למי שכמוני, אוהבים להתחיל דברים חדשים, משתעממים מהם אחרי תקופה ונוטשים אותם). אז במקום לנטוש את זה- נסו למצוא דרך לחדש לעצמכם. אני מוצאת דרך לשיר אחרת את השיר מאיך שאני שרה בדרך כלל, למשל. מתאמנת במקום אחר. בוחרת שירים אחרים. עובדת על שיר חדש.

9. לזהות אם יש מכשולים פיזיים שמפריעים לי להתחיל

לפעמים מספיק שהגיטרה לא נגישה לי, שזה ימנע ממני להצליח להתאמן. ככל שמצליחים לצמצם הפרעות כאלה, הופכים את מה שצריך להיות באימון לנגיש ואת מה שמטריד מזיזים (למשל- פלאפון שמושך אותנו להתעסק אתו במקום להתאמן)- זה אומר שאנחנו מצליחים להתגבר על החסמים ולגשת יותר בקלות למשימה. 

10. לחבר את המשימה לדברים כיפיים אחרים

אם המשימה מעצבנת או קשה במיוחד,

לפעמים חיבור שלה למשהו נעים הופך את המשימה לנעימה יותר.

למשל לעשות את המשימה עם מוזיקה ברקע,

לשבת על כיסא נוח במיוחד, או בנוף יפה.

דרך נוספת היא להבטיח לעצמנו פרס אחרי שנסיים את המשימה.

הדברים האלה לא תמיד עובדים ב-100%, אבל הם עוזרים לי להתחיל לזוז.

ואם יש משהו שממש קשה לי להתחיל – אני מזכירה לעצמי שהדבר הכי קשה הוא השלב הראשון. ברגע שאני עושה צעד קטן, לרוב זה כבר מתגלגל מעצמו. בהצלחה!