לאשר את עצמך

או: על הערכה בריאה של עצמכם בעולם היצירה- במיוחד עבור אלו מבינינו שנושאים סיפור חיים מורכב

השבוע הייתה לי התכתבות בווטספ עם יוצר שעבדתי אתו, שהוא על הרצף, והוא שאל אותי המון פעמים אם אני כועסת עליו, או אם הוא עשה משהו לא בסדר, כשלא הייתה שום סיבה הגיונית שהוא ישאל את זה. וכחלק מהעבודה שלי אתו, הייתי צריכה גם להרגיע אותו ולהעביר לו- שהוא ממש בסדר ואפילו נפלא. בשלב מסוים זה העיק עליי, הרגיש לי מוגזם ומציף. עד כדי שזה מה שכן קצת עיצבן אותי, עצם השאלה החוזרת שלו אם הוא בסדר. זה גרם לי לתהות אם גם אני לפעמים לוקה בזה: בצורך באישור חיצוני, בפידבק, שיתנו לי ציון, שישימו לב, שיגיבו. הרגשתי שזו הזדמנות, להיות בצד השני של הפעולות שאני עושה כשאני צמאה לאישור הזה. נכון, השאלות הבלתי פוסקות של הידיד על האם הוא בסדר, הן מקרה קיצון, אבל עצרתי ושאלתי את עצמי- איך זה מרגיש לשדרנים וקולגות כשאני פונה אליהם בבקשה לקבל פידבק על המוזיקה שלי אם היא טובה או לא? איך זה מרגיש לקהל שלי- כשאני למשל מציבה את הבקשה לפידבק על מה שאני כותבת? האם גם אני משדרת מידה מסוימת של צמא שאין לו גבולות, עד הרמה שזה כבר עלול לדחות אנשים ולפגום בהצלחה שלי? שמתי לב, למשל, כמה כאב לי שהפעם קוואמי לא שידר את השיר שלי "כוכבים" ואפילו לא ענה לי למייל ששלחתי בו את השיר. והיו עוד שירים כאלה בעבר שהוא לא שידר ולא אמר למה. לא נתן פידבק. והראש שלי מריץ סרטים, מה הוא חושב, למה הוא לא משדר, הוא לא אהב? רכבת של מחשבות מאוד לא פשוטות: אולי כתבתי משהו לא נכון במייל של היח"צ? אולי עשיתי משהו לא בסדר? אולי ההפקה שלי הביתית אינה עומדת בסטנדרטים של השידור בגלגל"צ, אולי המילים שלי היו קשות מדי? והראש מריץ את התסריט של: אני אכתוב לו מייל, אני אגיד משהו, אני אשאל אותו למה. אני אשלח לו את המאמר הזה… אבל האמת היא, שזכותו המלאה להחליט שפשוט לא. וזה אפילו לטובה- כי זה אומר שכשהוא כן משדר שיר שלי, הוא באמת אהב את זה ולא משדר אותי על אוטומט, שהוא באמת מעריך את השיר ועמדתי בסטנדרטים שלו. וגם- יש המון מוזיקה מעולה בחוץ להתייחס אליה חוץ מהמוזיקה שלי. שגם אם הוא כן אהב, לא תמיד זה מתאים ואין לו מקום לזה כי יש שירים שתפסו אותו יותר. אבל כל אלה תובנות שלא היה לי קל להגיע אליהן וזה דרש ממני לעשות עבודה עמוקה על עצמי כדי להבין את השורשים של ההתנהגות שלי שיכולה לפעמים להיות נואשת מדי. להבין, שאני כמתמודדת עם CPTSD (פוסט טראומה מורכבת מילדות) ואני מעריכה שזה ייגע גם לעוד אנשים על הרצף- אצלנו הצמא העמוק לאישור חיצוני נובע מתחושת חוסר ביטחון חריפה שחווינו מהסביבה בה גדלנו. התחושה שאם נעשה משהו לא בסדר, לא נצטיין, לא נתאים את עצמנו לדרישות- לא נהיה ראויים למה שמגיע לכל ילד וילדה- בטחון, אהבה, הקשבה, הכרה אותנטית ביכולות שלנו. לכן, אנשים כמונו גדלים עם צמא הרבה יותר חזק וצורך באישור חיצוני, מאשר מי שגדלים עם סביבה יותר תומכת, נוכחת, עוזרת, לא בהכרח כזו ששמה מסכה מזויפת שכל קשקוש על הנייר זה פיקאסו, אבל משהו שבאמת בונה. זה לא שהתעלמו מהכשרונות שלי כשהייתי ילדה. נתנו לי במה מגיל צעיר, העריכו את הכתיבה שלי מאוד, זיהו את הפוטנציאל המוזיקלי שלי ונתנו לי חוגים. אבל הצורך באישור- הגיע מזה שהרגשתי שכדי להבטיח את המקום שלי בעולם, שבכלל יהיה לי בית, אני חייבת להצטיין- רק מקום ראשון, 100, שהכל על תנאי. היה יום שצילמתי את עצמי בוכה. זה היה עוד עם המצלמות כיס הרגילות, לפני עידן הסמארטפונים, על פילם. עד כדי כך הרגשתי צריכה שישימו לב לכאב שלי. אבל אמי החורגת שפיתחה את התמונות זרקה את התמונה הזו ולא נתנה לי אותה. זה בשבילי, אירוע שמסמן היטב, את החוסר במרחב בטוח לקול היצירתי שלי ולמה שיושב לי בלב. מילא- לזרוק, אבל היא יכלה לדבר אתי על זה, לשאול למה עשיתי את זה, לנסות להקשיב למה שעמד מאחורי היצירה הזו. מה שהעיר אותי לראשונה בחיים, להבין את הערך של היצירה והקול שלי מחוץ לציונים- היה כשכתבתי סיפור ונתתי אותו למורה שלי לספרות לקרוא, וביקשתי ממנה שתתן לי ציון על זה. היא קראה אותו ואמרה לי, שלא כל דבר בחיים צריך לקבל ציון, שזו לא הדרך היחידה להעריך דברים. שהיא פשוט מעריכה את זה שסיפרתי את הסיפור שלי, נתתי מקום למה שבער בי דרך המילים. 

 ואיך כל זה מתחבר בחזרה לנושא של אישור חיצוני ולהעריך את עצמכם? כשאנחנו מבינים את הצורך העמוק שלנו באישור, ומבינים שהצמא העמוק הזה לפעמים מתבטא ברגישות יתר כלפי תגובות של דחייה, או התעלמות, או התנהגויות שעלולות להיות מעיקות למי שאנחנו מבקשים מהם את הפידבק הזה, אנחנו יכולים לנסות ולשנות את זה. 1. האישור החשוב יותר מכל, הוא עצם זה שאתם נותנים מקום לקול שלכם בעולם דרך היצירה. לקול שלכם יש ערך גם בלי קשר לתגובות מהסביבה. 2. תגיעו למצב שאתם שלמים עם היצירה ומאמינים במה שרציתם להעביר גם אם התגובה תהיה צרצרים.

3. היכולת להציב סטנדרטים מקצועיים לעצמכם ולבדוק אם עמדתם בהם, בלי לעשות לעצמכם הנחות. 4. היכולת לשים לב- מתי אני שופטת את עצמי יותר מדי בחומרה, מתי אני מקלה על עצמי יותר מדי. 

5. לזכור שיש לכולנו עקומת למידה והשתפרות, שמותר לנו להיות בדרך, מותר לטעות, להיכשל, לשפר.
   

6. לזכור שלא לכולם יש את אותו הטעם האמנותי, אותם סטנדרטים של מה טוב ומה לא. אז זה בסדר אם הם לא מעוניינים בכם. ושמצד שני- יכול מאוד להיות שיש אנשים אחרים שיאהבו אתכם מאוד ובשבילם תהיו מדהימים ונדירים.
   

7. להיות מסוגלים ליהנות מהיצירה עצמה ומהדרך, להיות במגע עם היצירה, גם אם אין פידבק מהסביבה על זה או מטרה מקצועית להגיע אליה. פשוט כי זה עושה לנו טוב וכיף.

לסיכום, היכולת להתמודד יותר בקלות עם ביקורת, דחייה או התעלמות- תלויה ביכולת שלנו להכיר בצמא שלנו לאישור מהסביבה- שלפעמים נובע גם ממה שעברנו בילדות מהסביבה שגדלנו בה. כדי להצליח לרפא את הכאבים הישנים ולקדם את היצירה שלנו בעולם ממקום בריא ושלם,

עלינו לסגל לעצמנו הרגלים של הערכה עצמית. עצם המודעות לצורך הזה באישור ולהתנהגות הנובעת ממנו- הם מה שיכול להתניע התנהגות יותר בונה ומרימה לערך של עצמכם כיוצרים.