הקופסה, או: ההתמודדות האישית שלי עם אובדנות

הטראומות שעברתי מגיל צעיר גרמו לי להרגיש כמעט תמיד כאילו לי יש קופסה ענקית על הכתפיים שכולם רואים וחושבים שאני כבדה. בודאי בגיל הנעורים.

התחושה שאסור שיהיה לי משקל, לא פיזי ולא נפשי. לא להקשות.

גם ככה המשפחה שלי עברה כבר הרבה. אז אסור לי להיות עוד משהו שיכביד.

בטח אחרי שאחי מת מאובדנות.

הקושי לבטא לסביבה את הרגשות שלי לווה בצורך מתמיד להצטיין ולהיות ילדה טובה ומביאה ציונים גבוהים. עוד יותר הפוך מנטל, להיות ברכה. להיות מישהי שאחראית לשמחה או לפחות, לשקט תעשייתי.

הייתי מטופלת מגיל צעיר מאוד, בשיחות פסיכולוגיות והכל, בגלל המצב במשפחה, אבל זה לא שינה, אולי אפילו הכביד, את תחושת הכובד של הקופסה שלי. ממתי ילדה בת 6 כבר אצל פסיכולוגית?...

אחרי שניסיתי להתאבד בפעם הראשונה, והתחילה תקופת הטיפול, עוד יותר הרגשתי כמו פרויקט שכולם מגנים עליו בצמר גפן. שלא מדברים אתי ישירות. נזהרים. לחיות ככה בפנימייה עם עוד חברים וחברות, 24/7. אין מקום לברוח מהתחושה הזו. וגם לי, לא הייתה תחושה בטוחה מי יודעים, מה יודעים. אף אחד לא דיבר גלוי. רואים לי את הקופסה? רואים שאני סוחבת? מבינים כמה זה כבד בכלל?

רק ברבות הרבה יותר מדי שנים, חבר מהשכבה שלי גילה לנו שגם הוא היה אובדני. גם הוא עבר ניסיון. וכל מה שהרגשתי זה, לעזאזל, אם רק היו מאפשרים לנו לדבר, אולי היינו יכולים לתמוך האחד בשניה. לסחוב ביחד את הקופסאות שלנו. וכמה חבל שלא ידעתי.

כיום אני עושה מה שאני יכולה כדי לייצר מרחבי ביטוי בטוחים דרך כתיבת שירים. בסדנאות, בהופעות, בשיחות אישיות. לאפשר פריקה של כל מה שיושב שם בתוך הקופסאות, גם אם זו רק העטיפה העדינה הזו של הפצפצים ועדיין לא הדבר שממש יושב שם.

וכן, ברור לי שאני עדיין במסע הזה, שהוא אינסופי ודורש המון נשימה. בטח בזמנים כאלה.

מה היה אולי יכול לעזור למישהי כמוני להרגיש יותר בסדר עם הקופסה?

את הטראומות אי אפשר להעלים ברברס.

אפשר לנסות להקליל ולא לראות אותן כמו קופסה ענקית.

ואולי גם לא קופסה שהיא אשמתי שאני סוחבת אותה עדיין.

אפשר לעזור לי לסחוב אותה אפילו לקצת.

או לפחות, להכיר בזה שאני סוחבת אותה.

עצם זה שרואים. שמבינים. שלא מתעלמים מהקופסה.

שלא מבקשים ממני רק להצטיין ולתפקד כמו כולם- כל אלה שלהם אין קופסה

או שהקופסה שלהם קטנה בהרבה משלי.

אולי, לחגוג את הקופסה שלי? שבכלל הצלחתי להחזיק אותה כל כך הרבה זמן?

לשמוח אתי שאני מצליחה לפעמים להניח אותה, לנוח, ליצור, לחיות?

*** * לעוד תכנים היכנסו למיוזלטר השבועי  |  להרשמה חינם  |  להצטרפות כחברים באתר