"אתה לא יכול לברוח מהחושך"- אוסף רשמים מהסדרה "סיכוי להינצל"

על סדרת הדוקו בת 4 הפרקים ב- YES, על אביתר בנאי, בבימויו של דורון צברי. (פרק לצפיה ביוטיוב, כל השאר בצפייה ב-YES). מאת: שיר אלוני

1. אין לי רצון לכתוב ביקורת או סיקור נקי מהתבוננות אישית. כי יצירה כזו מופתית, מלאה בתשוקה ולב, עשויה באופן כל כך סוחף ועשיר, שגם הצילומים הביתיים הם אמנות לתפארת… לא צריך לומר יותר ממה שכבר עכשיו אמרתי על זה. שני כוחות על קולנועיים התחברו כאן, כן, גם כוחותיו של אביתר בנאי כקולנוען. כנראה התמזל מזלי ששהיתי בבית משפחת בעלי בעת הטיפול בסבתו, לעזור להם, כי כך גם ניתנה לי ההזדמנות לצפות בסדרה השלמה שאינה זמינה למי שאינם מנויי YES. כל זה גם עם התנועה המקבילה של הופעות ויצירה משלי.

2. מהסיבה הזו הזדהיתי כל כך, עם הסצנה הנפלאה בה אביתר שב מהופעה מרגשת מאוד וראשונה בהיכל התרבות כדי לגלות שהילדים בבית השאירו את המפתח בחריץ והבית מבולגן מאוד. ורק נשאר לשתות כוס יין בתוך כל זה. במובן מסוים זה סימון שלם מאוד של החוויה של היותנו אמנים, יוצרים, כמהים לאהבה וליחס, מגיעים להישגים ופסגות אישיות אבל חוזרים גם אל אותם רגעים פשוטים ואינטימיים של החיים בסופו של היום, כמו כל אחד. היחסים עם העולם, היחסים עם המשפחה והיחסים עם עצמנו. ההיי והדאון. 3. זווית נוספת של הזדהות שלי עם הסדרה הייתה במקום של הריקוד עם הדת וחלקיה, כמי שהייתה במשפחה אומנת דתית וחזרה לחיים החילוניים, עדיין נשאר בי המון מקום של כבוד גם בהמשך החיים לתכני הדת והבנה של דברים שלקהל החילוני לא מובנים, זרים וצורמים (כך קראתי בכמה פוסטים על הסדרה מאת ידידים, שבעיקר התחלחלו מהפרק ה-4 על שלל ההתעמקויות בו לחומרא ולקולא). כל היופי הוא ששבעים פנים יש לה לתורה. יש בית שמאי ובית הלל. כל אחד יכול לקחת ולהיות את הדברים שעושים טוב. בעיניי אין כל טוב בדיכוי. לא מהדת, לא מהאח הגדול והמצליח, לא מההורים, לא מעצמך, לא אל אחרים. יש הרבה טוב בהעצמה. בחיבורים המוזיקליים בין האחים, בעידוד הדרך האחרת של הילד, בסובלנות אל המשפחה הדנית של האישה וכן הלאה. 4. וזה מתחבר גם למדרש שלימד אביתר יום לפני ההופעה בהיכל התרבות לקבוצה של 15 איש. "אדם מטיל בתוכו חצים של ביקורת ברצון להיות מושלמים". להאמין שאין לך מקום במוזיקה רק כי אחיך כבר שם. לחשוב שאתה לא מספיק טוב למרות שכל התוצאות מעידות ההפך הגמור. לשרוף את כל האלבומים שגדלת עליהם, רק בניסיון להיות טהור יותר עבור הדת. שרק אם אתה עושה את היכל התרבות כמו שבט הבנאים, אתה ראוי וטוב. אבל העניין הוא לתת מקום למתנות שיש לך מאלוהים. כמו שאמר לאביתר הרב שפירא. שכמה שטוב שהוא אמר את הדברים החכמים והטובים האלה. 5. אני מתבוננת בפצע הנרקיסיסטי שמתבטא גם במילות השירים העוברות בתוך השבט וכמה הקהל מתחבר לזה. לזעקה הזאת של הצורך למלא בור בלתי נגמר באהבה, אבל גם הרצון להיות הגדול מכולם והחזק בעולם. הדחיה והדיכוי שעברו מאיר ואפרת אחיו הגדולים מההורים שכיבו את היצירתיות שלהם, הדיכוי הלא מדובר בסדרה שעברה אורנה על נטייתה המינית שהודחקה במשך שנים רבות, והדיכוי של אביתר לא להיות הגאון שהוא. ובסופו של דבר ההזדמנות לתקן, בריקוד המתוק של האם, שמחה. דיכוי בהחלט יכול להפוך אנשים לעוצמתיים מאוד. במקרה של מאיר ואביתר זה היה כור היתוך ליצירות נועזות, כואבות ואמיתיות שהן בגרעין המהות של המוזיקה הישראלית. מהצד הלהיטי והפופי וגם מהצד התיאטרלי ודרמטי מאוד. 6.  הזווית שתמיד מעניינת אותי יותר מהכל היא הזווית של ההחלמה הרגשית. יש כאן כמה וכמה בסדרה הזו אבל אתמקד בזה: בסופו של דבר, "אתה לא יכול לברוח מהחושך", זה אחד הלקחים המופלאים שנלמדו ואביתר מייחס לאשתו רות (שרלוט). "רק כשנמצאים בחושך יכולים להעריך את האור". רות לימדה אותו לעבור את המשברים דרך הכאב בלי להתחמק ממנו בעזרת כדורים או סמים. האמון והחום שהוא קיבל ממנה, היו עבורו ההצלה. המוזיקה הייתה עבורו הדרך לחפש מחדש את המשמעות לחיים. כשאני מעודדת יוצרים ומתמודדים לשהות בקשת הרגשות שלהם בסדנאות, כשאני שרה ומופיעה על הלגיטימיות של להרגיש את מה שיש, לזה אני מתכוונת (למשל בשיר כמו "זה בסדר"). העניין הזה של לא למהר לברוח ממה שיש בפנים, להיות שם עם הילד הפצוע והנדחה, להיות שם עם כל מה שעולה. לחיות עם החושך, לרקוד אתו ולצלם ממנו סדרת דוקו מהפנטת.

ואולי זו הנקודה שבה הסדרה כולה נעה, כחוט שני, להעביר את המסר הזה. גם דרך השירים, גם דרך השם של השיר והסדרה.

8. בשורה התחתונה, אף אחד לא יכול לעשות אותך מאושר אלא כשאתה מאשר את עצמך. זה מה שהייתי אומרת לאביתר אם הייתי פוגשת אותו. ואולי עוד לפני שאפגוש אותו ואגיד לו את זה- אגיד את זה לעצמי.