top of page

ביקורת סרט: "חייו של צ'אק" (2025)

מאת: שיר אלוני

"כולנו רקמה אנושית אחת חיה, ואם אחד מאיתנו הולך מעמנו, משהו מת בנו כי משהו נשאר אתו". השיר הזה התחיל להתנגן לי עכשיו בראש אחרי קריאה של ביקורות נלהבות מהסרט וביקורות קטלניות מצד שני. חיפשתי לקרוא מה אנשים אחרים חוו מהסרט הזה. מה הם הבינו. בעלי, שצפה אתי בסרט, הרגיש שזה סרט פלצני, שהוא ישב מול המסך שעה וחמישים דקות בלי להבין מה רוצים ממנו. אני מרגישה שהסרט היה יפה, איכותי, פילוסופי ועם המון אמירה, מהסטייל של "מועדון קרב", "ממנטו", "התחלה", "מלהולנד דרייב", חידות קולנועיות שגורמות להמון סימני שאלה ולא כולם מבינים אותן בצפייה ראשונה. מכאן אתחיל לפרט אז מי שלא רוצים ספוילרים, קחו את דעתי שכדאי לבוא לסרט עם ראש פתוח ואולי תקבלו ממנו אמירה יפה על החיים שלכם. אולי התמזל מזלי שקראתי לפני הצפייה פוסט על "מועדון קרב", שהציע את הפרשנות שכל הדמויות בסרט הן הן אותו כוכב ראשי שמגלם אדוארד נורטון, שלמעשה הוא טיילר דרדן, תמיד, כל הדמויות הן למעשה חלקים באישיות שלו, חלק מהחלום וההתמודדות שלו עם מחלת סרטן האשכים. לא במקרה אני מתייחסת לזה, כי גם הסרט "חייו של צ'אק", בשורה התחתונה, יכול להיות מפורש באותה הדרך. עם מבנה פתלתל, לא שונה מחלום- שבו כל המימדים מעורבבים ואתה לא בטוח מה קורה באמת מתי, למה המורה שמופיע בתחילת הסרט הוא בדיוק באותו הגיל (סביבות 40) גם כשהכוכב בן 39 וגם כשהוא בן 10? למה ואיך לכל הדמויות יוצא לחזור על משפטים שכבר נאמרו במערכה הראשונה של הסרט, למה יש רמזים ויזואליים כמו קטעי סרטים שהילד ראה בילדות ובחלק הבוגר של חייו הם מופיעים שוב בטלוויזיה. הפרשנות שלי לסרט, היא שאנחנו חווים את חייו של צ'אק, מהסוף לבערך ההתחלה (ילדות ונעורים), הכל בתוך המוח שלו. הכל- זכרונות שלו, הדרך שלו לספר לעצמו מה עבר בחייו, האנשים שהיו חלק מהחיים שלו, לימדו אותו דברים, הגוף שהולך וכושל עם סרטן המוח שיש לו- הוא שווה ערך לעולם ואף ליקום שקורס יחד אתו. אני יצאתי מהסרט בתחושה שהוא מראה את האמת על הקיום שלנו, על כך שכולנו מחוברים גם אם אנחנו לא מבינים את זה, על הקושי שלנו לחיות בתנאים של אי וודאות קיצונית ובמיוחד הקושי להתחבר לשאלה המטרידה כל כך, מתי מותנו צפוי להגיע, ואם היינו יודעים מתי ואיך היינו מתים, מה היינו עושים אחרת. וגם אני, נהניתי מהסצנה הנפלאה של הריקוד באמצע, עם המתופפת ברחוב. שבסופו של דבר, רבים הבינו אותה כמסר המרכזי, גם בעלי. ההבנה, לחיות את החיים שלנו, להוריד את התפקידים, המחשבות על מה חשוב ומה לא, מה אמור היה להיות ולא אמור היה להיות ופשוט להתחבר לקצב הפנימי הזה שמניע אותנו. יש בסרט הזה הרבה שכבות של אמנות ויזואלית, תסריטית, שפתית- אבל החסרון הגדול שלו הוא שבאמת, הוא מורכב מקצת יותר מדי בלאגן של רמזים ומסרים, לא מסביר את עצמו באמת בסוף, נגמר בתחושה תלושה גם לי- שיחסית הבנתי אותו. נראה לי. אבל זו שאלה טובה לשאול, למה לא הסבירו את הכל עד הסוף, ועצם זו ששואלים את השאלה, זה מופלא בעיניי, בעידן שבו הכל מוגש עם כפית, קצר קצר קצר וברור ועם כתוביות, כי אחרת אף אחד לא יטרח לעצור ולהקשיב. 


Comments

Rated 0 out of 5 stars.
No ratings yet

Add a rating
bottom of page