פרידה אישית מאסתר שמיר ז"ל- דמות מופת ומוזיקאית פורצת דרך
- שיר אלוני
- לפני יום אחד (1)
- זמן קריאה 6 דקות
החודש האחרון היה ההכנה לקראת לכתה של אסתר שמיר ז"ל, שהתראיינה רבות סביב יציאתו של הסינגל החדש עם יהל דורון, "בצד השני של הפחד", תיארה את ההתמודדות האמיצה עם הידיעה שהמוות מתקרב ואת הקושי להיפרד. חשבתי עליה אתמול בלי לדעת שזה עומד לקרות. פרידה אישית מאייקון פמיניסטי בתרבות הישראלית, שאיתגרה אותי עם סטנדרט מקצועי ויצירתי גבוה מאוד. יהי זכרה ברוך. | מאת: שיר אלוני
הייתה תקופה שהייתי נפגשת עם סולו יורמן ז"ל, לשעבר מנהל בהד ארצי, שהיה מנטור שלי ועזר לי לשפר את יכולות הכתיבה וההלחנה שלי. מרוב שהייתי דמות אקטיביסטית ובמחאות של 2011, הוא הציע לי לעבוד על השיר של אסתר שמיר, "אמצע ספטמבר". כשקיבלתי אותו לידיי, התחברתי מיד למילים, אבל הרגשתי שיש לחן אחר שאני רוצה לעשות וזה מה שעשיתי. השנה, עבדתי על השיר הזה, שחיכה במגירה, לאלבום שהוא אולי הכי מחאתי שהיה לי עד כה.
היה לי חשוב לקבל מאסתר את ברכת הדרך לפרויקט. לצערי, היא לא חשבה שהלחן שלי שונה מספיק מהלחן שלה כדי להגדיר אותו חדש. היא איתגרה אותי לנסות שוב, לעשות משהו באמת נועז יותר ואחר, אם אני רוצה שזה ייחשב לחן חדש באקו"ם. בזה, היא הציבה לי סטנדרט מקצועי חשוב, גם אם בזמנו זה היה קצת כואב עבורי לשמוע ממנה שזה מה שהיא חושבת.
הלחן שלה, המילים שלה, יש להם את הכוח העדין, מצד אחד הכאב הברור
אבל מצד שני גם הליטוף המתקתק של המלודיה הזו, הבלתי נשכחת.
אצלי, הגרסה הייתה ללא הליטוף. משהו יותר קודר. אצלה, עדיין הייתה תקווה ותמימות.
וגם הטקסט, שהיה הפסקול המושלם למחאות במשך השנים. עדיין רלוונטי כאילו נכתב היום.
ילדות ירושלמית ושורשים ראשונים של כתיבה
אסתר שמיר נולדה בינואר 1955 בירושלים בשם אסתר הירשברג.
היא גדלה בבית ברחוב בן יהודה, בקומה השישית, המקום הגבוה ביותר בעיר באותם ימים, שאיפשר תצפית למרחקים.
אביה, אשר הירשברג, היה הממונה על תעשיית הסרטים הישראלית ועל עידוד הקולנוע המקומי.
אמה, תחיה בת אורן, עבדה ברדיו, הגישה תוכנית יומית כיועצת לענייני האישה והייתה פמיניסטית בולטת.
הבית עצמו לא היה מוזיקלי, למעט דוד ששימש כחזן, אחיה הבוגר אורני שניגן בכינור ואחיה הצעיר אמנון שניגן בפסנתר. את הדחף ליצירה גילתה שמיר מגיל צעיר מאוד:
בכיתה א' כתבה את שירה הראשון, "אמא מנגינה", בעקבות מותו של כלבה אלפי. כבר אז גילתה את היכולת לתיעול הכאב והעצב הקיומי אל תוך המילים.
הקשר עם אוכלוסיות נזקקות אפיין את ילדותה. היא התנדבה בבית חינוך עיוורים, למדה את כתב הברייל כדי לתקשר עמם ואף נהגה לשיר שם בלוויית פסנתר.
החיבור לגיטרה החל בכיתה ו', כאשר ראתה ילדה מנגנת במלון במהלך נסיעת עבודה של אביה. בעקבות זאת החלה ללמוד נגינה אצל עדה ברוצקי ומיכאל גיטלין.
במהלך לימודיה בגימנסיה רחביה, אותם סיימה בשנת 1972, נחשפה דרך דלת החדר של אחיה למוזיקה של הביטלס, ובהמשך לבוב דילן וג'ון באאז. מוזיקה זו, ששילבה השפעה אמנותית עם עמדות פוליטיות, הותירה עליה חותם עמוק. היא החלה להופיע בצופים בשבט מצדה, ובהמשך קיימה הופעות קבועות לבדה עם גיטרה במרכז תרבות עמים לנוער בבקעה.
להקת הנח"ל, הטראומה של מלחמת יום כיפור והמפגש עם אפרים שמיר
בעקבות גירושי הוריה, עברה אמה למישור החוף ואביה נשאר בירושלים.
שמיר נבחנה ללהקת פיקוד המרכז והתקבלה, אך המוזיקאי רפי קדישזון שמע אותה בגלי צה"ל וכיוון אותה ללהקת הנח"ל. מכיוון שהייתה צעירה מדי לגיוס, הוענק לו מעמד של אזרחית עובדת צה"ל והיא הופיעה במועדון התיאטרון בתל אביב עוד לפני השירות הרשמי. בלהקה שירתה לצד ענת גוב, יהודה עדר, איתן גידרון, מיקי קם ואמנים נוספים, ובהמשך אף קודמה לתפקיד מפקדת הלהקה, שם התמודדה עם התנגדויות מצד חלק מהגברים שלא ראו בעין יפה פיקוד של אישה.
באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום כיפור, אירוע שחילק את חייה לשניים. שמיר צורפה לצוות משולב של הלהקה יחד עם חברי להקת כוורת ושוקולד מנטה מסטיק, ונשלחה להופעות בסיני ובגולן.
"נפתח כבש המטוס, ואנחנו יוצאים ומתחילים להכניס ארונות... מאותו רגע התחלנו להופיע בין חמש לשבע הופעות ביום... הייתה תחושה כאילו קורה פה אסון נוראי, לפחות בשבועיים שלושה הראשונים. לא ראיתי שהולך להיות עתיד."
במהלך הנסיעות המשותפות באוטובוס בסיני, תחת תחושת אימה קשה, התחברה לאפרים שמיר.
השניים החליטו כי אם ישרדו את המלחמה, הם יתחתנו.
עם שחרורם מהצבא נישאו, והחלו לפעול כצמד מוזיקלי.
באוקטובר 1975 יצא שירה הראשון "עברתי רק כדי לראות", למילים שכתבה בגיל 21 וללחן של אפרים.
בשנת 1977 יצא אלבומם המשותף, והם שימשו כזמרי ליווי במופע של אריק איינשטיין.
בשנת 1978 התגרשו השניים, אך שמרו על קשר חברי ושיתוף פעולה מקצועי לאורך השנים.
הצד הפמיניסטי והמחאתי ביצירתה
שמיר נחשבת לחלוצה ברוק הנשי בישראל, בהיותה מהזמרות הראשונות שביצעו חומרים מקוריים שהן עצמן כתבו והלחינו, בתקופה שבה הממסד המוזיקלי נשלט על ידי גברים. יצירתה התאפיינה בקו נוקב, פמיניסטי ולוחמני:
"גבר ללילה אחד" (1979): השיר נולד במסגרת המופע הסאטירי "קוראים לזה אושר" עם יהונתן גפן. שמיר ביקשה להציג עמדה נשית שוויונית ובוטה בנוגע למערכות יחסים, מתוך זעם ורצון לשנות תפיסות חברתיות. היא בחרה להופיע במכנסיים ובבגדים שחורים, וסירבה לבקשת אמה ללבוש שמלה, כדי להבטיח שהקהל יתרכז באמירה הכתובה.
"במקום הכי נמוך בתל אביב" (1982): אלבום הסולו הראשון שלה, בהפקת לואי להב, הציג מפנה מוזיקלי. כדי להביא אל הבמה את הכאב בצורה מחוספסת, עבדה שעות ארוכות באולפן עד שהפיקה קול צרוד, שהיווה ניגוד מוחלט לקול הגבוה שאפיין אותה בעבר. השיר, שעסק במציאות החיים הקשה, הפך לביטוי שגור בארץ.
"חבל דק": שיר בעל מסר פמיניסטי מובהק, העוסק במערכות יחסים מקטינות ("ניפצת אותי בעיניך שלא אהיה אני אחר").
שירי מחאה פוליטיים: שמיר הגיבה בעקביות לאירועים האקטואליים. בשנת 1982 כתבה את השיר "אמצע ספטמבר" (שבוצע בהמשך על ידי גלי עטרי) בעקבות מלחמת לבנון הראשונה והאירועים בסברה ושתילה. בשנת 1988, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, הקליטה את "רגע לפני הסערה". הטקסט החריף של השיר ("אל תשלחו את אחי אל ההדק...") הוביל לפסילתו לשידור ברדיו, ובעקבותיו חוותה שמיר ירידה משמעותית בהשמעותיה ובנוכחותה התקשורתית.
במקביל ליצירתה האישית, העניקה שמיר מילים ויצירות לאמנים רבים, בהם יהודית רביץ ("עד קצה המסלול"), שלמה ארצי ("ברית לא מותרת" שבוצע כדואט), ריטה, יהודה פוליקר, גלי עטרי ודני בסן.
התפנית המקצועית: עולמות הריפוי ושיטת "קול הרוח"
בשנת 1988, בעקבות קשיים כלכליים ומחסור במוצא מסחרי לשיריה המחוספסים, החליטה שמיר לעצור את הקריירה המוזיקלית הפעילה. היא פנתה ללימודי רפואה אלטרנטיבית ונטורופתיה, והחלה ללמד במוסדות אקדמיים בתחום הרפואה הטבעית.
מתוך שילוב של חוויותיה על הבמה, לימודי הריפוי והחיבור לעולם האבסטרקטי, פיתחה שמיר שיטה ייחודית בשם
שיטת "קול הרוח" (The Voice of Light).
השיטה מתבססת על טיפול רגשי ופיזי דרך הקול האנושי ותדריו, והקשבה לצלילי הגוף כדי להגיע למצב תודעתי של שקט ושלווה פנימית. לצורך הטיפול פיתחה כלי מעץ בשם "קונדולה" המוצב על אזורי הכאב בגוף ומסייע בהחדרת התדר הקולי. בשנת 2006 פירסמה את ספרה "קול הרוח" העוסק בשיטה זו.
במהלך שנים אלו נישאה בשנית לעיתונאי רוני שיר, והביאה לעולם את שתי בנותיה, הילי ואורי. השניים התגרשו כעבור תשע שנים, ומאוחר יותר הגשימה זוגיות ממושכת בת כעשרים ותשע שנים עם הפיזיקאי ואיש המחשבים עופר וינטראוב.
לאורך השנים חזרה שמיר ליצור בסיבובים קצרים:
היא הוציאה את האלבומים "בגלל האנשים שאני אוהבת" (2003), "זה בינך ובין אלוהים" (2011), "הלילה שבו ניצחה האהבה" (2017) ואלבום שירי הילדים "שירי חלב" (2023). בשנת 2022 אף הציגה תערוכה מציוריה.
השלב האחרון בקריירה: התמודדות, יצירה רוחנית ופרידה
בעשור האחרון לחייה התמודדה שמיר עם מחלת סרטן השד.
לאחר גילוי הגוש הראשוני טופלה תרופתית וחוותה שנים טובות של עשייה ומשפחה.
עם הופעת הגרורות בעצם החזה, הסכימה לעבור טיפולי כימותרפיה.
עם פרוץ אירועי השבעה באוקטובר 2023, חזרה המחלה והתפרצה בצורה מפושטת וסופנית בעצמות ובכבד.
שמיר בחרה להתמודד עם התקופה הקשה דרך גישה של קבלה רדיקלית,
התבוננות והשתקת החרדות, כשהיא מוצאת קשר ישיר בין המילים "רע" ל"ער" –
מתוך תפיסה שהסבל נועד לעורר את האדם לחשיבות האור והאהבה.
למרות המחלה הקשה, המשיכה בפעילות ציבורית ואמנותית:
פעילות מחאתית: בשנים 2020–2021 לקחה חלק פעיל במחאות בלפור, נאמה בהפגנות ופרסמה את שירי המחאה "מסך שחור", "שוטר, תגיד: לא!" ו-"תפילת הארץ".
תגובה למלחמה: בעקבות אירועי אוקטובר 2023 פרסמה ברשת פתקי שירה יומיים בכתב ידה, אשר כונסו בהמשך לספרה "פתקי מלחמה". היא הקליטה מחדש את השיר "שלא תדעו עוד צער" עם דני בסן, הוציאה את השיר "חזרה הביתה" למען החטופים וכתבה את "נר לתצפיתניות".
השיר האחרון: שבועות ספורים לפני פטירתה, כשהיא בכיסא גלגלים, הגיעה לאולפן של המוזיקאי יהל דורון והקליטה עמו את הדואט "בצד השני של הפחד". שמיר ביקשה להשאיר אחריה מסר אופטימי המאמין כי בצד השני של הצער השמש עתידה לעלות.
בשנת 2023 הוענק לאסתר שמיר פרס מפעל חיים מטעם דירקטוריון אקו"ם על תרומתה המהפכנית לתרבות וביסוס מעמדו של הרוק הנשי בישראל.
אסתר שמיר הלכה לעולמה ב-11 ביוני 2026, בגיל 71, בהוספיס בתל השומר, כשהיא מוקפת בבני משפחתה. ברגעיה האחרונים, בעוד בתה אורי משמיעה לה את שירה "עשיתי הכי טוב שאפשר", עצמה את עיניה ונפרדה מהעולם בשלווה.
מחר (שישי) תתקיים הלוויה בבית העלמין החדש בהרצליה בשעה 11:45. יהי זכרה ברוך.
תגובות