"לא חברה, לא משחקת"- 35 שנה לאלבום המופת של "נושאי המגבעת"

על להקת נושאי המגבעת והפרדוקס של הצלחה חתרנית, לקראת ציון 35 שנים לאלבום האלמותי "מי רצח את אגנתה פאלסקוג" בשתי הופעות בבארבי | מאת: ד"ר אמיר מזור

ההזמנה להופעת חגיגות 35 שנים ליציאת האלבום בבארבי.

אחד המקרים הנדירים והמפתיעים בתולדות הפופ הישראלי היה הפיכתה של להקת "נושאי המגבעת" לחלק מהמיינסטרים הישראלי, בדיוק לפני שלושה עשורים וחצי. כיצד קרה שחברי הרכב פוסט-פאנק מחתרתי הזועקים לקיום אחר, מצאו עצמם לפתע אלילי נוער לכל דבר, עם הופעות ענק בפארקים, פוסטרים בשבועונים, השמעות ברדיו הממלכתי, קליפים בטלוויזיה ואין ספור ראיונות בתקשורת? טיבה המהפכני של הלהקה, שהיה כה מנוגד למשחק התקשורתי שלה, טמון במציאות החברתית-פוליטית של ירושלים בשנות השמונים. במהלך העשור עברו על העיר תהליכים מואצים של התחרדות והדתה, ששינו בהדרגה את אופייה הציבורי. דווקא על רקע זה רחשה הבירה פעילות מוזיקלית ענפה, מקורית ופורצת דרך, אשר ביטאה את תחושת הניכור הגוברת והולכת כלפי המציאות. חבורת האמנים הצעירים שייסדו את "נושאי המגבעת" ייצגו באופן מובהק את מגמות הריאקציה להקצנה הדתית. היו אלה אוהד פישוף – מנהיג הלהקה וכותב רוב הטקסטים, ישי אדר, תמיר אלברט ואלון כהן, שגם היו בוגרי המחזור הראשון של בית הספר לאומנויות, שנוסד בעיר במסגרת המאמצים להילחם בנטיות השמרניות. במישור התרבותי נרתמו למאבק הפלורליסטי כמה מוסדות, כשהמפורסם ביניהם היה תיאטרון הפרגוד. מועדון זה הוא שנתן במה ראשונית לנושאי המגבעת, בהופעות שלימים נודעו כ-"מיתולוגיות".

נושאי המגבעת בהרכבה הראשון אכן הדהימה את הקהל בהופעותיה. היא צברה לה קהל מעריצים שהזדהה עם התכנים והאסתטיקה הפאנקיסטיים שעמדו בניגוד גמור למציאות הירושלמית שהחלה להתעצב בחוץ. ב-1988 הוציאה הלהקה קלטת מחתרתית שנודעה בשם "הקסטה", והיא שביטאה באופן הצרוף ביותר את מהותה האומנותית –ניו וייב מחאתי ולא מתחנף וטקסטים אנרכיסטיים. אלא שבאופן מפתיע, כשלוש שנים לאחר מכן, הוחתם ההרכב על ידי חברת תקליטים ממוסדת וגדולה – "הד ארצי".

מכאן קצרה היתה הדרך להוצאת אלבום ממסדי בקיץ 1991 שענה לשם "מי רצח את אגנתה פאלסקוג" (בקיצור: "אגנתה"). ההרכב השתנה, אדר פרש, ושני שחקני חיזוק לא ירושלמיים הצטרפו: רם אוריון ואדם הורוביץ. השיקולים המסחריים הם שעמדו לנגד עיניה של חברת התקליטים. על מנת להפוך את חומר הגלם האוונגרדי של הקסטה לזהב קומוניקטיבי, הופקד על ההפקה המוזיקלית לא אחר משלומי ברכה, איש להקת משינה. ברכה עשה עבודתו נאמנה. הPאנק האותנטי של הלהקה קיבל טאץ' מלודי יותר, הסאונד המלוכלך והמתכתי הומר לריפי גיטרות סטריליים, תיפופי המארש האימתניים של כהן עודנו, וכמעט כל הטקסטים הרדיקלים באמת של שירי הקסטה נותרו בחוץ. ודאי שלא נכנסו ל-"אגנתה" שירים כמו "ביקור בהר" שכתב פישוף על עלייה לקבר חברו, או "האדמה מקולקלת", או "האלוהים שלי עייף". 

לשמחתה של חברת התקליטים ולמורת רוחם של חברי הלהקה - המייק אובר צלח. באמצעות העטיפה המוזיקלית של ברכה, שירי האלבום זכו לאהדה בערוצי התקשורת המרכזיים של אותם ימים. ייתכן שהקהל והעורכים המוזיקליים ראו ב-"נושאי המגבעת" לא יותר מגימיק מרענן, אך היו גם מי שזיהו את טבעה ואת מסריה האנטי ממסדיים, שתאמו את רוח הגראנג' של התקופה.

הטקסטים שנכנסו לאלבום נותרו בכל זאת בעלי אופי חתרני ושובר מוסכמות. מאחורי מה שנראה כמו גיבובי נונסנס, עמדה השקפת עולם ייחודית וקוהרנטית. השירים ב-"אגנתה" שיקפו את התמות המקוריות של הלהקה, שעיקרן מיאוס מהמציאות בכלל והמקומית בפרט, א-סוציאליות רדיקלית וכמיהה לאיזושהי ישות אחרת. למרבה האירוניה, אותם שירים ששודרו במצעדי הפזמונים ובתוכניות הטלוויזיה החינוכית סימלו רתיעה וזרות מההוויה הישראלית המסרסת, היורדת לחייו של הפרט, המעכבת כל צורת חיים בלתי שגרתית.

רעיון הסלידה מן הקיום מצא את ביטויו כמעט בכל שיר בתקליט. ב-"הבא בתור הוא סוס", שהוא, למרבה האבסורד, "הלהיט" הגדול ביותר באלבום, כותב פישוף על השעמום מכל מה שבני האדם משכנעים את עצמם כמשמח בעולם הזה – "ציפורים מסתובבות" שבטבע או "בניינים ענקיים מקושטים" מעשי ידי אדם. את הייאוש הדוד-אבידני מכך ש"אין לנו בעצם לאן ללכת" מנסח פישוף בשאלה "מה הטעם בכבישים ללא מוצא?" ואת ההתמודדות היומיומית עם בני האדם הוא מתווה בשורות כמו "לא אוהב את כל האנשים" או "אנשים שמנים יושבים לי על הראש".

https://www.youtube.com/watch?list=RDDywnlIeLO4I&v=DywnlIeLO4I

"אני טקסט פוליטי?" מזקק באופן פרטיקולרי את הדחייה מהמציאות המקומית. בולט בו העיסוק באתגר של קיום אינדיבידואליסטי בחברה שבטית, שמרנית, דתית ולאומית. "כנראה שאני גר בחלק הטוב, שונא את החלק הרע" מכריז פישוף, כשהוא מתכוון לעולמו הפנימי. אלא שהוא נטוע פיזית בעל כורחו בתוך חיי הכפר הסיזיפיים, בהם אין לאדם מנוס מלהיות אובייקט פוליטי. בולטת זעקת ה-"נמאס" מכל מה שהישראליות מקדשת - פוליטיקאים בכל מקום (ראש הכפר וראש העיר), נישואים וילודה (נמאס מילדים ונמאס מיחסים), עדרי הפרות הקדושות שיש לסגוד להן (להוציא את הבקר), ומכל דבר אחר שיזכיר את הקיום האזרחי. בסופו של דבר, כמו בהיסק לוגי שמוביל למסקנה בלתי נמנעת, המציאות החיצונית מגיעה עד אליך:

"זו פרה שמנה למרחקים ארוכים / שקשורה בחוט לחבורה של ממתקים / שקשורה במוט לדגל דכאוני / שקשורה בחבל לשם שלי."

באופן מבריק, "אני טקסט פוליטי" מסתיים במעין הצהרת נוטריון עליה חותם בשמו כל אחד מחברי הלהקה: "לא חברה, לא משחקת", משמע - אין בכוונתי להיות חבר במועדון שלכם ולשחק במשחק המשמים והמזויף שלכם. אפילו לא להשתמש בשפה המגדרית שהמצאתם.

https://www.youtube.com/watch?list=RDVGeE9KmiuAQ&v=VGeE9KmiuAQ

התסכול מהחיים בארץ מוצג באופן אירוני במיוחד ב"מתנה לחג" – ביטוי מקומי שאין נדוש וקונפורמיסטי ממנו (ולמרבה האירוניה נראה שזה הפך לשיר שחורשים ברדיו בתקופות החגים). זהו מונולוג של מי שהסכין לכאורה בגאון עם הקיום הבינוני, זה שבגבולות הסביר. עם החובה האזרחית לקנות ולקבל מתנה לחג, להשפריץ קצף, ולחגוג את ניצחון הטובים על הרעים, אפילו אם בשבילו קו-קלאס-קלאן ומלכת אסתר הם אותו דבר.

https://www.youtube.com/watch?list=RDcp8_33JuVJ0&v=cp8_33JuVJ0

ומה לגבי ההוויה הנכספת? היא חמקמקה למדי ומגולמת לרוב בדמות האישה. היא יכולה להיות "שחקנית קולנוע מעניינת" או בעיקר אגנתה פאלסקוג הנוצצת, הבלונדה השוודית מלהקת "אבבא". פאלסקוג מסמלת את כל הגלאם – הדמיוני או האמיתי – שאולי היה פעם ואת הישות שאליה כמהים. אלא שאם בתחילת האלבום נראה שהשחקנית "יכולה ליצור מצב", בהמשך עולה תמונה פסימית יותר: אגנתה פאלסקוג נרצחה, או שאין לה עתיד, או ש"היה לה קר אז היא הפסיקה לבוא" ("איש, קופה ומשאית"). 

https://www.youtube.com/watch?list=RDmIR0uG1_Mlg&v=mIR0uG1_Mlg

דומה כי נושאי המגבעת היו מודעים לכך שראשית תהילתם יהיה בדיוק הרגע שבו תתחיל דעיכתם. הדברים נרמזים דווקא בשיר הפותח את צדו השני של האלבום - "אשת יחסי הציבור של נושאי המגבעת". על פניו, מעין קדימון הצהרת כוונות בסגנון "סרג'נט פפר" של הביטלס. ראשית נשמע קולו של מנהל הלהקה מוטי שהרבני המבשר על פגישה בהד ארצי לקראת חתימה על האלבום. לאחר מכן מגיע חלקו הראשון והדינמי של השיר בו החברים זועקים את מה שהם בדיוק: "אנחנו בוטים, אמיצים", ובעיקר "רעבים רעבים רעבים רעבים" להביא את הבשורה. בחלקו השני הרגוע והמונוטוני פישוף חוזר על המשפט: "אני אשת יחסי הציבור של נושאי המגבעת", כמו מודע למערך היחצני שעתיד להוציא את הנשמה האמיתית מהלהקה. השיר מסתיים בזעקה כנגד אותה אשת יחסי ציבור, זו ההורגת את האומנות השמיימית שכבר נראית בפתח: "על הדלת יש מלאך ולכן אני לא אוהב אותך כל כך!"

https://www.youtube.com/watch?list=RDD9CjfNEd6wY&v=D9CjfNEd6wY

ואכן זמן קצר לאחר יציאת האלבום התפרקה הלהקה. פישוף התוודה: "כל מה שקרה ללהקה התנהל כל הזמן במקביל למה שהיא שרה עליו (...) הסיפור היה דיסהרמוני (...) זה היה כל הזמן דיסוננסי וצורם" (עמית שהם ,"הלהקה שאני רוצה לאהוב, היא גם זו שאני רוצה להרוג", חדשות, 24 במרץ, 1992). הצלחתה קצרת הימים של נושאי המגבעת הייתה אפוא פרדוקסלית באופן אינהרנטי, וכרוניקה של כישלון ידוע מראש. פישוף, באופן לא מפתיע, סיכם זאת במילים: "בעיני כישלון הוא סוג של הצלחה". לרכישת כרטיסים (אם נשארו) *** לתכנים נוספים היכנסו למיוזלטר השבועי להרשמה חינם להצטרפות כחברים לאתר