ניכרין דברי אמת- מחשבות מרפאות על פרשת שושנה סטרוק ז"ל מאת נחום פצ'ניק

אני יודע בגוף שלי, מה קורה כשלא מאמינים למי שזועק. לכן אני לא נשאר ניטרלי מול עדות מטלטלת שכזו. | פוסטים שכתב נחום פצ'ניק בעקבות הפרשה של שושנה סטרוק ז"ל שזעזעה את הרשת השבוע

הרב שי נווה שאל אותי אתמול על הפיד שלי שאלה שנראה לי ראוי להשיב עליה בריש גלי.

"נחום, מניין לך הביטחון שהדברים אכן קרו? מדוע אינך לכל הפחות נשאר בספק?"

וזו תשובתי:

אני לא מתיימר לדעת בוודאות מה קרה שם. אני גם לא טוען שיש לי הוכחות פורנזיות, בטח לא אקדח מעשן במערכה הראשונה (אולי בעצם יש, אני לא יודע) ובכל זאת, יש רגעים בחיים שבהם אדם לא יכול להישאר בעמדת ספק תיאורטי, אלא נקרא לבחור היכן הוא מתמקם מול זעקה אנושית, מול קול זעקה גדולה ומרה.

ואני בוחר להאמין לה.

לא כי יש לי הוכחה משפטית, אלא כי בני אדם לא ממציאים סיפורי זוועה כאלה סתם כך כי משעמם להם. וזה שאדם הוא פצוע בנפשו לא הופך את דבריו לפחות ראויים להקשבה או אמיתיים, אלא לעיתים דווקא להפך. כמי שעבד שנתיים וחצי עם אנשים פצועי נפש בחלופת אישפוז פסיכיאטרי בבית סוטריה אני יודע שמחלת נפש היא העמקה של טראומה שלא נרפאה והסיפור ה"פסיכוטי" נולד מתוך מציאות קשה, מפרקת ונוקבת

הנערה עומדת וזועקת "נאנסתי בשדה" ואנשים מתפלפלים, אבל ברוח אותה קריאה עתיקה של "ופרשו את השמלה", גם כשאין עדים ואין מצלמה, הזעקה עצמה מחייבת יחס.

אני לא מדבר רק מבחוץ.

אני מדבר מתוך החיים שלי.

אבא שלי, שהיה ר"מ בישיבה הגבוהה בבית אל ואדם שנחשב צדיק בעיני רבים (ואני לא מבטל את מעשיו הטובים) פגע בי בבחרותי, חצה גבולות מיניים. פצע את נשמתי לשנים ארוכות. וכשאמרתי את האמת שלי (וכמה כוחות נפש זה הצריך ממני) בני משפחתי לא האמינו לי. ערערו עליי. הכחישו. הטילו ספק, ניסו לבלבל אותי, אמרו לי שהכל פרי דמיוני, העדיפו את התמונה הנוחה על פני האמת הכואבת. נעמדו לצידו והפנו לי גב כשאני פצוע ושותת דם. הם שמרו על כבוד המשפחה. הם רצו לטהר את השם שלו.

ואני יודע בגוף שלי, מה קורה כשלא מאמינים למי שזועק.

לכן אני לא נשאר ניטרלי מול עדות מטלטלת שכזו.

אתה צודק שאין לנו ודאות ולעולם כנראה לא תהיה.

אבל יש לנו בחירה למי להאמין,

ואני בוחר להאמין לשושנה ולעמוד לצידה. אני עומד לצד הנפגעת והנאנסת.

אני מעדיף לטעות כשאני מאמין לפצועה, מאשר לטעות כשאני מפקפק בה כי "ניכרין דברי אמת". ואני מאמין גם ליעל אריאל ולעוד אישה יקרה ששיתפה אותי, שלוש נשים שמעידות על עצמן שאולצו להשתתף בטקסים הללו.

"כי שומע אל אביונים ה' "

לא לבעלי השררה והכוח

למרות שזה הרבה יותר נוח.

ביום שני בלילה השתתפתי בטקס ריפוי. אני מודה שהתלבטתי אם לשתף אתכם כאן אבל זה הרגיש לי נכון, לספר לכם, דווקא בגלל החדשות הקשות סביב טקסים פוגעניים בארץ ובעולם.

התכנסנו כארבעים נשים וגברים ביער קטן ויצרנו לעצמנו, ולא בפעם הראשונה, מרחב של ריקוד ואקסטזה, תפילה ומוזיקה, מעגל של אנשים חיים רוקדים מסביב לאש. ובאוויר ובגופים שלנו היה גם תדר עדין מאוד של חיוניות מינית. של אנרגיית חיים. של חופש להיות מי שאנחנו באמת ולנשום יחד תקווה ותנועה.

אני יודע שהמילים האלה יכולות לעורר חשש. מה זה הטקס הזה שיש בו גם תפילה וגם מיניות? השם ישמור.

לכן חשוב לי לומר בפשטות ובבהירות שאין בטקס הזה מיניות בין המשתתפים. אבל יש בו רשות לכל אחת ואחד לחוש את אנרגיית החיים הייצרית יצירתית שלנו כפי שהיא זורמת בגוף. להרגיש, לנוע, לנשום, לתת מקום עדין ומכבד דרך ריקוד ותפילה. זה לא משהו שלוקחים בו, אלא משהו שנחים בתוכו. וזה, דווקא זה, מרגיע.

כבר שנה וחצי שאני משתתף בטקסי האקסטטיק דאנס, פעם בכמה שבועות, ובכל פעם עובר חוויה עוצמתית מרפאת ועדינה בו זמנית. חוויה שמעניקה לי ולעוד עשרות נשים וגברים ריפוי והתרחבות בתקופה מכווצת שכל כך זקוקה לזה. ואין אצלנו סודות ואין מה להסתיר ואין במה להתבייש. להפך. אני גאה להיות חלק מהמעגל הזה. יחד עם חברים שלי אנחנו יוצרים אותו כל פעם מחדש עמית יטוב לרנר, עינב אורן  וגם דורון תורג'מן שנמצא כעת בגלות קופנגן ואיתנו בלב.

התלבטתי אם לשתף את זה כאן. כי זה מרחב מאוד אישי, כמעט שבטי שלי, עם אנשים קרובים ואהובים ויש בו אינטימיות ולב. אז למה בכלל לשתף ולהוציא את זה החוצה?

אבל כבר שנה מאז שנושא הפגיעות הטקסיות עלה והטעין את המילה "טקס" במשמעות קשה רקובה ואפלה, ומשהו בי כבר לא יכול לשתוק. ומאז שאני משתתף קבוע גם בטקסים של אבל והודיה, בהם רוקדים ומקוננים את הצער והכאב ומתאבלים בדמע, זה עוד יותר גבר. ועכשיו כששושנה סטרוק ז"ל מתה, הצורך שלי לומר בקול רם שזה לא חייב להיות כך ממש התעצם.

אז הדברים שלי היום הם גם לעילוי נשמתה.

אנחנו בני האדם, יצורים טקסיים בטבענו. מאז ומתמיד.

כשאנחנו קמים בבוקר נושמים ומודים על בוקר חדש.

כשאנחנו חוגגים לידה של תינוקת קטנטנה.

כשאנחנו נפרדים מהמתים שלנו בדמעות.

אנחנו יוצרים טקס

זה טבעי לנו. זה שייך לנו. ואסור לנו לתת לעיוותים של בני אדם אחרים להגדיר עבורנו מהו טקס.

כן, יש בי צער וזעם על כך שיש מי שמשתמש בכוח הזה של הטקס כדי לפגוע ולנצל. אבל מתוך הזעם הזה עולה בי החלטה ברורה:

לא מוותרים על החיים

לא מוותרים על הריקוד

לא מוותרים על האש

לא מוותרים על התפילה

לא מוותרים על האהבה

לא מוותרים על הטקס

אנחנו לא נפקיר את מה שקדוש לנו בידיים טמאות.

אנחנו נמשיך ליצור מרחבים חיים, בטוחים ומודעים, מרחבים שמאפשרים לבוא כמו שאתה, לנשום, לחוש חופש ולהיזכר שאתה חלק ממשהו גדול יותר.

אז חשוב לי להדהד שטקס לא שווה פגיעה,

טקס הוא כמו אוויר לנשימה. הוא מחבר אותנו לשייכות, לחמצן של הביחד, לחסד. למילים העתיקות "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי, שבטך ומשענתך המה ינחמוני".

הוא מזכיר לנו שאנחנו יצורים יפים, רגישים, חכמים, בני אדם שרוצים לקבל ולהעניק השראה לחיים.

אני מאמין שהמרחב הזה עובד לנו נהדר ואין בו פגיעות טקסיות כי הוא לא מובל על ידי כוחנות אלא על ידי שותפות. הוא לא מנוהל על ידי גבר חזק עשיר ומלא אגו שמחליט לבד מה עושים, אלא ע"י קבוצת נשים וגברים שיחד יוצרים אותו. ויש בו מקום אמיתי לאנרגיה ניקבית יחד עם האנרגיה הזיכרית, לחכמת המעגל, לרכות, למשחקיות, לצד עוצמה פנימית, הובלה, תנועה ואש.

זה בית הכנסת שלי כבר שנה וחצי

בית כנסת בלי מחיצות בלב

בית כנסת שיש בו ריקוד ותפילה וחיים

ובתוך כל זה אני לא יכול להתעלם מהכאב הגדול של התקופה. יש בעולם שלנו ממש ברגע זה 26 מוקדי מלחמה וסבל רב אבל מתחתיהם מתקיימת עוד מלחמה, עמוקה ושקטה, שקופה ונוראה יותר

מלחמה שמפילה חללים רבים

המלחמה בין גברים לנשים.

ובאותה מידה היא יכולה להיות הדבר שמאחד ביננו ומרפא אותנו. כי אנחנו כבר מבינים שהיא נמצאת בכל העולם, היא לא שייכת למגזר מסויים, או לדת מסויימת, היא כאב עמוק שמשותף לכולנו והיא שדה שלם שיכול יחד לאחות את הקרעים שלנו.

זו מלחמה שלא מדווחים עליה בכותרות הראשיות, אבל היא פוצעת והורגת נפשות יום יום לא פחות ואף יותר מכל מלחמה אחרת. וכשיהיה שלום בין גברים לנשים, גם העולם כולו יתחיל להירפא. תאמינו לי.

אז זה מה שאנחנו עושים בטקסים שלנו

יוצרים מרחב בטוח ומקודש

נשים וגברים יחד

אחיות ואחים שמכבדים זה את זה

רוקדים בין העצים

ומחוללים שינוי.

ואתם מוזמנים להצטרף לאקסטטיק באזור שלכם

 יש קבוצות בכל הארץ. * לעוד תכנים היכנסו למיוזלטר השבועי להרשמה חינם להצטרפות כחברים באתר