מסע לשחרור המוח מרשת הרשתות החברתיות

החלטתי להפסיק לגלוש במקומות ברשת שממכרים אותי לגלילה בפיד עמוס תוכן שלא רלוונטי לחיי. זאת בתקווה לשחרר את המקומות הפנויים במוחי לטובת דברים חשובים יותר בחיים. משתפת אתכם כאן בתחילת המסע. / שיר אלוני 24.8.2021

אני לא ממש יכולה להצביע על הנקודה שבה הכל התחיל. אלך כמה חודשים אחורה. אנחנו בשיא תקופת הסגרים של הקורונה, אני בעלת עסק שרוב מהותו אירוח קהל- נאלצת להמציא את עצמי מחדש וללמוד להעביר שידורים חיים. הרבה לחצים אישיים, כלכליים אבל בעיקר כאלה הנובעים מהמהירות שבה הכל קרה- גרמו לי לקריסה נפשית בערך בפברואר 2021. דיכאון. קרה לי מעין RESET למחשב הפנימי, שגרם לי לשקול מחדש המון דברים שקרו עד אותה הנקודה. בעיקר, המהירות המוגזמת שבה פעלתי, יצרתי, בניתי את כל מה שהיה לי.

אני בטיפול פסיכולוגי עם מטפלת מקסימה באמנויות, הקליניקה שלה בגבעתיים. אחרי אחד הטיפולים האחרונים, לפני שבועיים, הלכתי לבית קפה קרוב. הייתי צריכה רגע. ברגע הזה, בלי מסך הטלפון החכם מול הפנים, הספריה של בית הקפה קרצה לי פתאום, מזמינה אותי לקחת אחד מהספרים, בהלם מזה שאני נוגעת בהם. אחרי התלבטות, קרץ לי הספר של עמית נויפלד, "היסטוריה של מהירות". נויפלד הוא מקים האתר של תנועת ההאטה בישראל. הספר מפרט ומסביר היטב את הסיבות העמוקות שבגללן קרסתי. הרבה מזה קשור לאמונות של החברה שאני חיה בה, חברה שדוחפת את כולנו להצלחה, להיות מקום ראשון, להיות הכי הכי, להרוויח המון, להיות סלבים, אחרת החיים שלך... סתם. סתם אדם ;-) גם אני נשאבתי ללופ הזה- לחיות בחברה כל כך מהירה שבה אין זמן לדברים החשובים באמת בחיים- אלא רק לדברים שיתנו לנו נקודות במירוץ הגדול אל הכלום המוחלט. לעשות הכל במקביל, לנצל כל רגע פנוי שיש בשביל להיות ברשת, נוכחת, מגיבה, מצטלמת- לא בהכרח דברים לחלוטין חסרי ערך, אבל נשאבתי למשחק הזה. כי יש לו יותר ממשמעות אחת. מצאתי את עצמי בימים האחרונים מודדת מחדש את מה שהבחנתי בו כבר די מזמן אבל הכחשתי כמו מכורה אמתית: כשאני מסיבה כלשהי לא יכולה להיכנס לרשתות החברתיות (נגיד, הפסקת חשמל שגודעת את חיי האינטרנט), אמנם אני לרגע משתעממת- אבל פתאום נוצר לי זמן פנוי. זמן פנוי לחשוב, לדמיין, לתכנן. פתאום יש אנרגיה לעשות דברים שאחרת "אין כוח". כמו להפעיל שתי מכונות כביסה. כמו לסיים את הכתיבה של מוצר חדש. כמו לשמוע מוזיקה ברצף. אפילו לעשות הליכה בפארק. פעם מזמן, אחותי הגדולה אמרה לי על סרטים שעשו על פי ספרים מפורסמים, שהם בעייתיים כי הם גוזלים מאיתנו את ההזדמנות לדמיין את הסיפור. יש יכולות מוחיות ויצירתיות שנפתחות מעצם זה שאנחנו מתאמצים לדמיין משהו. אבל היום? הכל מוגש לנו בכפית, אפילו אפשר לומר - רבע כפית רזה וענייה. הלוואי והייתה לנו הסבלנות לראות במיקוד וריכוז סרט שלם באורך מלא. איפה. עכשיו הכל בבית, בבינג' מהיר, אולי תוך כדי דפדוף מקביל במסך של הטלפון החכם כי בחיי שאי אפשר לפספס לרגע את ההגיגים של עוד ויכוח חיסונים כן או לא.

עצם זה שאני מעזה לכתוב כאן, באתר הפרטי שלי ולא פוסט בפייסבוק, מעיד על השינוי. אני כבר לא רוצה להיות חלק מהפיד. לא רוצה לגלול ולא להיגלל. לא רוצה להיות חלק מהמערכת ששופטת אותי ואחרים על תשומת לב ענייה בזמן שהם מקשיבים לנו ודוחפים לנו פרסומות. גם רוח התקופה של רדיפה חסרת היגיון אחרי מי שבוחרים לא להתחסן, גרמה לי להמון מתח וגם גרמה לי להבין- כל הדבר הזה גורם לי לדמיין את התרחישים המזוויעים ביותר. במקום להיות עסוקה בלדמיין את היצירה שלי, את התכניות שלי, את מה שיש לי לתת לעולם. במקום להיות פנויה לתשומת לב אמתית- לבן זוגי, לחברים, למשפחה, ללקוחות שלי, לעסק שלי, ולעצמי.

אתמול, כתבתי פוסט שמאפשר לאנשים לדעת שלא אהיה זמינה יותר ברשת של צוקי, ועשיתי LOG OUT מכל המכשירים שלי. ברשתות החברתיות האחרות (למעט יוטיוב) אני כמעט ולא גולשת או מפרסמת יותר גם ככה. בכל פעם שאוטומטית היד דפדפה אל חשבון הפייסוש, נתקלתי במסך הכניסה לחשבון, שהזכיר לי שאני לא בפנים יותר ושעליי לקבל החלטה מודעת להיכנס. עד כה אני מחזיקה מעמד יפה. הזמן שלי התמלא בהמון משימות שהזנחתי, הרבה יותר אנרגיה כאמור למשימות ביתיות ושל העסק, בלי לדחות למחר כך. חזרתי לעשות הליכה בבוקר וגיליתי שוב כמה אני נהנית מהזמן הזה שהעיניים חופשיות לראות כלב חמוד, ברווזים באגם והאוזניים מאזינות ברצף למוזיקת ריקודים נוסטלגית.

המחשבות שלי נעות לאפשרויות חדשות לשיווק, ליצירת תקשורת ומערכות יחסים עם הקהל שלי, שיפור של הדברים שאני מעריכה באמת שנעשים בשבילי. בעיקר, לא למהר לשום מקום, לא למקבל יותר את תשומת הלב שלי (למרות שאני מודה- עדיין מנשנשת כאן חטיף ומאזינה לאלבום של Blondie בזמן שכותבת את המאמר). לאט לאט. הרגלים של שנים לא קל להפוך. היום בהליכה בפארק חשבתי על כתיבת המאמר הזה, ועל זה שאני רוצה שהכתיבה שלי תהיה באתר שלי, בבלוג משלי, לא עוד להפקיר את הכתיבה שלי לחסדי הפיד. שמי שירצה, יגיע לכאן מרצונו החופשי, לא באקראי ודרך אגב. אז נכון, הסיכוי שהאלגוריתמים יהיו בעדי, נמוכים. אבל המאמר הזה חיכה לכם והנה אתם כאן. אז מה הלאה? מהניסיון שלי עם עצמי אני נוטה להבטיח לעצמי הבטחות ואז קצת לשבור את המילה. או קצת הרבה. אז נראה לי שהפעם לא אבטיח כלום, רק אומר שחושבת לכתוב לכאן עוד מאמרים מסודרים ומרוכזים כמו זה. אתם מוזמנים לעקוב. מעבר לזה אתם תמיד מוזמנים ליצור אתי קשר בטלפון 054-4873248, לתאם אתי פגישה על קפה בשדה, או לבוא לבמה הפתוחה (נכון לעכשיו כל מוצ"ש- לעדכונים שווה לדבר אתי קודם). נתראה בחיים האמתיים. שלכם, שיר רוצים להגיב לי? מוזמנים להתקשר או לכתוב מייל ל- shiralony@gmail.com