חזון ג'יפיטי- תרגיל כתיבה ותובנות

נכנעתי לקסמיו של הפרומפטר, לא בהכרח של צ'אט ג'יפיטי, גם את ג'מיני (בארד לשעבר) אני מחבבת וטרם ניסיתי את קלוד שיש מי שנשבעים בו.

המקום שבו הוא הכי קוסם לי זה כשאני יכולה פשוט לכתוב את האמת על מה שעובר עליי והוא לפעמים יכול להיות כל כך מעודד וקשוב שזה כמעט כמו לדבר עם בנאדם. ועוד אפשר לבקש ממנו איך לענות. 

הג'יפי

הפעם, ניסיתי תרגיל שהציעו באינסטגרם: 

1. לכתוב את החלומות והמטרות שלי לחיים, הדברים שהכי מרגשים וישמחו אותי. 

2. להכניס אותם לפרומפט (המקום בו כותבים לו משהו) ולבקש ממנו לכתוב לי מזה את סיפור העתיד שלי. 

3. הוא מנסה את הסיפור הכי מהמם שיש 

4. אתם מבקשים ממנו עכשיו שיגיד לכם מה הפעולות היומיומיות שיעזרו לכם להגשים את החיים הפנטסטיים האלה. 

ואז… נשאר ליישם. שזה החלק היותר מאתגר כי את זה שום ג'יפיטי לא יעשה בשבילך. וגם, שווה לבדוק עם עצמך בכנות מה מזה באמת מדבר אליך ומה לא, אם זה מעמיס מדי או לא. 

חייבת להודות החוויה הופכת להיות הרבה פחות פלסטיקית אמריקאית ומעצבנת עם הזמן. 

עוד דברים שנעזרתי בו לאחרונה: לכתוב תכנית תזונה מאוזנת (כתבתי את המידות והמטרות שלי), לבקש שיסדר לי את השירים באלבום לפי הסדר שהכי ירגש את המאזינים לדעתו (הסברתי לו על מה כל שיר מדבר), שיכתוב לי תכנית יציאה לאור עם המשימות הנדרשות ועוד. 

המהירות של המענה מפתיעה אותח תמיד, גם לתשובות הרגישות ביותר. ועם זאת כשאני רואה או קוראת אנשים שמשתמשים בזה לפוסטים או לשירים זה מכבה אותי, אני כמעט תמיד קולטת שזה "נשגב ובינתי" (ביטוי שהמצאתי עכשיו). אתם מבינים? כאלה יצירות אנושיות של מלל, הג'יפתי עוד לא יכול להן. 

אני מעריכה, שככל שהוא יקשיב יותר כך הוא יוכל בעתיד לכתוב שירים טובים ממש. גם suno הפח המעצבנת הזו :-) 

עדיין אנחנו אלה שנהיה שם ליישם, לחדד, לשפר, להכניס אנושיות ו… לבקש. וזה הכל בשבילנו. 

לאן זה הולך? לא יודעת. בינתיים עובדת עם זה. 

ספרו לי מה אתם חושבים על זה. בתגובות או במייל shiralony@gmail.com .