זוכרים את שושנה סטרוק ז"ל- ערב בשידור חי
- שיר אלוני

- 14 באפר׳
- זמן קריאה 3 דקות
המטה לשורדי פגיעה טקסית קיים ערב מרגש לזכרה של שושנה סטרוק ז"ל ב- יום שלישי, ה-14.4, 19:30-20:30, לציון 30 יום שהיא איננה.
| מאת: שיר אלוני

יעל אריאל, מראשי המטה לסיוע לנפגעי פגיעה טקסית, בפוסט המזמין לאירוע,
חיברה בין האירוע ליום השואה שהתקיים באותו יום:
"השואה שהיתה וזו שעודנה.
א.
1943 - יאן קרסקי, לוחם מחתרת פולני-נוצרי , פעל לספק הוכחות לעולם על מה שקורה בפולין הכבושה. הוא הוברח פעמיים לתוך גטו ורשה ופעם נוספת לתוך מחנה מעבר כשהוא מחופש לשומר, וראה במו עיניו את הרעב, הרצח ואת היהודים נאלצים לעלות לרכבות בדרך למחנות ההשמדה.
קרסקי הגיע לארה"ב ונפגש עם בכירים, כולל הנשיא רוזוולט. פעילים ואנשי ממשל, חלקם יהודים, שמעו את עדותו ופטרו אותה בניד ראש. פליקס פרנקפורט, שופט בית המשפט העליון, יהודי בעצמו, שפגש את קרסקי ושמע ממנו את התיאורים, צוטט כאומר: "אני לא מסוגל להאמין לך".
רבים התקשו להאמין לתיאורים הקיצוניים, ואלה שהאמינו תהו, "ובכן מה אפשר לעשות?" מכל מקום, דבר לא נעשה על מנת להציל מליוני יהודים שהמשיכו להישלח אל מותם.
קרסקי הסתובב עם תחושת כישלון במשך עשורים. בסרטו של קלוד לנצמן, "שואה", הוא פרץ בבכי מול המצלמה כשנזכר ברגעים האלו. הוא סיפר שהרגיש שחזר מהמלחמה כ'רוח רפאים' שמדברת אל אנשים חיים שלא רוצים לשמוע.
ב.
1944 - שרה גרוס, יהודיה צעירה, יוצאת מהכפר ההונגרי הקטן לעבוד בעיר הגדולה. בעיר הגדולה היא שומעת שמועות משונות, מפחידות מאד, על מה שקורה ליהודים בפולין. על גטאות, על רכבות שלוקחות אותם הרחק...
שרה, צעירה פרגמטית ומפוכחת, מגיעה לביקור בכפר הקטן. היא מספרת לאימה, ניסל, על השמועות המטרידות. היא חושבת שאולי כדאי לעשות משהו. ניסל, אימה האלמנה, המשפחה היהודית היחידה בכפר ובעלת המכולת המקומית, אומרת שמדובר בשמועות קונספירטיביות. היא גוערת בה שתפסיק להפיץ פאניקה מיותרת. ניסל לא הסכימה לברוח. שרה לא היתה מסוגלת לנטוש את אימה המבוגרת.
כמה חודשים אחר כך, הן עלו יחד על הרכבת לאושוויץ. ניסל, האם, עלתה בעשן השמימה. ביתה, שרה, מעולם לא הצליחה להשתחרר מהאשמה על שנטשה אותה לצד של "הנידונים למוות" , והלכה - כפי שהורה לה מנגלה המפלצת, לצד האחר, הצד של החיים.
ג.
היום, יום השואה, אנו מציינים 30 יום למותה של חברתנו האמיצה, אחות למסע, שושנה (שושי) סטרוק. מן גורל מתעתע כרך את הימים יחדיו, ומפציר בי לכתוב על השואה שעודנה ועל הילדים שעוד אפשר להציל.
כמו יאן ושרה, גם שושי פגשה את המבטים, ספק מגחכים ספק מרחמים, על האישה ה-"משוגעת" שהוזה הזיות. כמותם, היא בערה באש של אמת, שדחפה אותה להעז לדבר, חרף הלעג והלעז, חרף ההשתקה המתמשכת, הבדידות והטראומה
וחרף הסכנה.
ד.
שרה גרוס היתה סבתא שלי.
מסבתי האמיצה למדתי להגיד אמת. מסבתא למדתי גם על מה שקורה כשלא מסכימים להקשיב. סבתא ושושי לימדו אותי שהאומץ להגיד אמת קשה מנשוא - לא תמיד זוכה לסוף טוב.
בזכותן ובכוחן, אני זוכרת, כמה חשוב להעז לדבר, כדי להציל את מי שאפשר.
וכשאני אומרת להציל, אני לא מדברת רק על הילדים שנפגעים כרגע, אלא גם על אלפי נפגעים שבגרו ואולי כבר נחלצו ממעגל הפגיעה, אבל נפשם נחרצה בכאב ואימה, והם זקוקים לתמיכה וריפוי.
שושי חלמה להקים מרחב מרפא לנפגעות, לאחר שתחלים ותתחזק בעצמה. למרבה הכאב, היא לא הספיקה להגשים אותו, אבל האור שלה התפוצץ בעוצמה, וקולה נשמע,
וממשיך להדהד פה איתנו.
ה.
היום יתקיים טקס אזכרה לזכרה של שושי. הטקס יתקיים בנוכחות מספר מצומצם של חברים וקרובים ויוקרן בזום במספר מוקדים: ירושלים, תל אביב, חיפה, פרדס חנה וטבעון.
ניתן להצטרף להקרנה ומעגל שיתוף באחד,המוקדים, או לצפות מהבית, דרך הזום.
נתכנס יחד לזכור ולהתחזק באורה של שושי האמיצה, ולהסכים, לזכרה ולכבודה:
להזכר,
לראות
לספר
לרפא."





תגובות