דילמות של מוזיקאית ומארחת בתקופת הקורונה

אחרי יותר משנה שאנחנו לתוך הסיפור של הקורונה, ואחרי לא מעט התמודדויות אישיות שלי עם זה כמוזיקאית מופיעה וכמי שמנהלת מקום שמארח אנשים, רציתי לשתף את המחשבות והדילמות שלי הלאה על הנושא הזה ואשמח לשמוע מכם מה אתם חושבים | מאת: שיר אלוני | 23.9.21

אירוע שהתארח אצלנו לאחרונה. צילום: שיר אלוני

מי שמכירים אותי הרבה שנים יודעים שאני שייכת למעגלים של המחאה החברתית של 2011, מאז אותה מחאה הפכתי להיות הרבה יותר מודעת למה שקורה מאחורי הקלעים של החברה שלנו, עם הרבה פחות אמון במערכת. גם התואר הראשון שעשיתי בתקשורת וקולנוע, פתח לי את ההבנה לגבי השיקולים המערכתיים של מי שכותבים כתבות, איך יכולים למסגר לך נושא לפי אג'נדה/ פוזיציה/ דעה/ חברה מסחרית שמשלמת לך לכתוב משהו. לכן אני הרבה יותר עם העיניים על הכדור.

כל זה גרם לי להיות מי שכיום מכונה בפי המערכת "סרבנית חיסונים", "אנטי- וקסרית" וכשהגעתי לבית החולים לקבל טיפול אף קיבלתי את הכינוי "חשודה" שצריכה "ליווי ביטחון" בדרכי אל חדר צילום הרנטגן. סיכום של מצב הקורונה בחיים שלי עד היום: - לא התחסנתי ולו בחיסון אחד. - נבדקתי בדיקת קורונה רק בבית החולים לאחרונה, פעם ראשונה ואני מקווה שאחרונה. - חליתי בחודש האחרון, נדבקתי מבחורה מחוסנת בבמה פתוחה (לא בשדה, במקום אחר שלא אציין את שמו). -יש לי כעת תעודת מחלימה. -עד כה המדיניות שנקטתי בה באירוח בשדה הייתה לארח לפי "התו האנושי", להיות מקום אירוח ללא אפליה, אירחתי בשדה הרצאות, סדנאות, קורסים והופעות חיות של קהל לפי ההנחיות של כמות הקהל המותר אבל אף פעם לא דרשתי מאנשים לשים מסכה ולא ביקשתי מהם להראות לי תווים ירוקים או תוצאות בדיקת מעבדה. -אחת מהסיבות הבולטות שהחלטתי להיפרד מהפייסבוק (הכוונה: כמה שפחות להיכנס לשם), הייתה הויכוחים שלי עם אנשים יקרים ללבי, חברים ומכרים, שהחליטו כן להתחסן וכעסו עליי שאני מחליטה אחרת. זה הגיע לרמות שלא סבלתי יותר. -היום אחותי, שניסתה לשכנע אותי להתחסן, סיפרה לי שהיא התחסנה בחיסון השלישי וכעת מתמודדת עם הפרעות לב לא שגרתיות וסטרס. -כשניסיתי לתאם לעצמי הופעות חיות לפני המחלה, כשלא הייתה לי תעודת מחלימה או תו ירוק ולא רציתי להיבדק, זה חסם בפניי דלתות של מקומות הופעה שלא היו מוכנים לארח אותי ולכן החלטתי לפתוח קבוצת פייסבוק שתאפשר למוזיקאים ומקומות מארחים לפי התו האנושי להתחבר. עם כל הנתונים האלה כעת בידיכם, אני מקווה שזה די ברור שהמצב שלי היום דורש ממני לקבל החלטות משמעותיות לגבי המשך הדרך בשדה, להבין אם ואיך אני מארחת קהל. כי מצד אחד, אני רוצה להמשיך עם המדיניות של אי אפליה, גם ככה המקום שלי מבחינה חוקית צריך לציית רק להוראות התו הסגול- כמות הקהל שנכנסת לא עולה על 50 איש. מצד שני, חשובה לי לא פחות הבריאות של הקהל שמגיעה אליי, החברים והעובדים, ומאחר שכבר חליתי והחלמתי, יש מי שאמרו לי שטוב שעברתי את זה כי ככה עכשיו יש לי תעודת מחלימה אבל אני עדיין מודאגת. ההיגיון והלב בינתיים אומרים לי- שלא נורא גם אם נדבקו ממני אנשים, נחלים, נקבל את התעודות ונהיה עם חיסון טבעי. אבל המצפון עדיין מגרד. מה עם קהל שיותר מפחד? אני רוצה לאפשר להם מרחב בטוח שירגישו בו טוב. לכן עד כה כשהיו קבוצות עם אנשים יותר מפוחדים הקפדתי יותר על מסכות לכולם ונכנסתי לחדר הפנימי כדי לא להיות איתם במגע. חשוב לי להיות פתוחה וכנה לגבי המחשבות שלי בנושא, כי אני דוגלת בשקיפות. גם חשוב לי לשמוע מכם מה אתם חושבים על הנושא. אשמח לשמוע מכם הכל. מוזמנים לכתוב לי בתגובות או לווטספ. נתראה בשדה! שיר