כמה אחים יש לך?

על הספר "יותר מאחד, פחות משניים" של רועי אופנבכר, הוצאת מודן, 2017

השאלה שבכותרת היא השאלה הנוקבת והכואבת ביותר עבור כל מי שאיבדו את אחיהם או אחותם. שאלה סטטיסטית, שנשאלת לרוב כדי להראות עניין ונימוס, צורבת במיוחד כי היא שואלת שאלה שהמענה עליה מורכב מכדי להכיל. לומר שיש לי רק שתי אחיות? לא נכון. הן שתיים אבל בחיים. יש גם עוד אח, אורי, ז"ל. ומה אם ישאלו אותי מה קרה לו? וחלילה אם "אנחנו בקשר טוב"?... גם כותרת ספרו של רועי אופנבכר, מתייחסת לסוגייה כאובה זו. (מאמר על הספר ותיקונים אישיים בו)

הספר יוצא למסע אישי וחברתי שערך רועי מול סיפורו האישי, אך גם על ההתאבדות בראי ההיסטוריה הלאומי והעולמי, ובכלל זה כלל רועי גם ריאיונות עם אחים נוספים, ביניהם אני, שחוו את ההתאבדות של אח. ואיך אנחנו התמודדנו עם זה כל אחד בדרכו.

הספר עטור בתיאורים יפים וכתיבה קולחת, לא מחקרית. מתחיל במצדה, הסיפור הלאומי הכי גדול על התאבדות המונית למען מטרה נעלה, אותה מצדה- שעטפה את ילדותו ונעוריו של רועי שהרבה לטייל שם עם אביו מדריך הטיולים.

משם- הוא מספר על התאבדותה של אחותו יעל ז"ל על מסילות הרכבת כאשר היה רק ילד בתחילת נעוריו ולהם אח קטן נוסף, אורי, כשמו של אחי.

רועי מצליח לשזור בספר בדרך מעניינת מאוד גם נתונים והיסטוריה על הנושא אבל גם את הזוויות האישיות, הנוגעות ללב, שיש בהן משהו מעט מנחם ומרפא עבור אחים כמוני, שחוו את החוויה הזו, אך מצד שני גם מספק חויית קריאה טורדת מנוחה בהבנה שהוא מהפכני, בעצם ההתייחסות הראשונית ואולי היחידה שלו לנושא של התאבדות ויותר מכך- לנושא של האחים השכולים.

הוא גם מציב נושא שממעטים להתייחס אליו בציבור הישראלי וגם מציב בכך שאלות נוקבות על אופן ההתמודדות שלנו כחברה עם הנתון המוכחש של הכמויות הבלתי נגמרות של אנשים שנוטלים חייהם בידיהם ואפילו אינם מדווחים.

אין לי ספק שהספר יגיע רחוק ויעשה שינוי- אבל דווקא בגלל זה עליי להשתמש בכלי שניתן בידי- הכתיבה בבלוג- כדי לומר- בפרק שנכתב עליי ועל אחי אורי נפלו טעויות מצערות, ככל הנראה עקב אי הבנות שנוצרו. כתבתי עליהן לרועי והן יתוקנו במהדורה הבאה. אולי זו תצא בעוד זמן רב, לכן באישורו וברכתו, מעלה את התיקונים לכאן.

רק אציין- שעצם הכתיבה של התיקונים והקריאה בספרו של רועי, העלתה בי את הרצון לכתוב ספר משלי על אודות משפחתי והסיפור הייחודי שלנו. אולי זה עוד יקרה.
בעיקר, כי רועי אינו הראשון שמראיין אותי או את משפחתי והריאיונות לא מצליחים לכלול, להכיל ולהבין בכלל את היקף הסיפור שלנו כפי שבאמת קרה.

זיכרון נוטה לדעוך עם השנים, די ודאי שגם לי יש חלק בעיוותי זיכרון, ודאי במשפחה טראומטית כמו שלנו שבה הטראומה ותוצאותיה מובילים לפגמים בזיכרונות. למרות זאת, לתחושתי , הזיכרון שלי כילדה קטנה מכל האירועים שהובילו למות אחי, הם הנקיים ביותר מפאתוס או העצמה של דברים שלא באמת קרו.

גם הסרט שעשיתי על התעלומה שאפפה את התאבדותו של אורי, כסרט גמר ללימודי הקולנוע, היה לי אתגר קשה מאוד לביצוע, גם נפשית, אבל גם מול הגרסאות הסותרות של משפחתי שהתקשתה להתמודד עם האפשרות הפשוטה יותר- כן, הוא התאבד. לא נרצח ולא הבהיל אותו חתול.

אז להלן, התיקונים- לא חייבים להישאר כאן לקרוא הכל במיוחד אם טרם אספתם לחיקכם עותק מהספר. אבל אם כן- בבקשה, כשאתם מגיעים לחלק עליי ועל אורי (עמ' 128-135), קראו גם כאן:

-אורי נולד ב-1975 ואני ב-1984. לכן היה בן 9כשנולדתי ולא בן 8.

-"לפעמים חסם בגופו הרחב סיפורים על המשפחה בטרם יגיעו אליה". לא. מעולם לא קרה שהוא חסם בפניי משהו. הכל היה ידוע וגלוי לי, למעט אולי התדרדרויות במצב מחלתה של אמי. מי שיותר חסמו והגנו על מה שאני יודעת היו אחיותיי הגדולות. רוני ושרית. שבעיקר הסתירו ממני בכל דרך אפשרית את זה שנפגעו מינית מידי אבי.

-"וכשרצה להצחיק... תיאטרלית". ציטוט מתוך דף יזכור באינטרנט שמעולם לא באמת קרה. זיכרון מעוות.

-"כתב פרקים מבריקים"- לדייק: הוא וחבריו היו משחקים מבוכים ודרקונים והוא היה כותב משימות לכולם כשליט המבוך.

-"ושיר אומרת שהיה בוודאי הופך למשורר לא רע"- אוי ואבוי על המשפט הזה, כמה הצטמררתי ממנו. לא! הוא היה משורר. הוא כתב שירים שהשפיעו על היצירה שלי והוריש לי את הכתיבה. הלחנתי את שירו "הערב הגיע" לאלבום הבכורה שלי. ודאי לא הייתי אומרת עליו משפט מקטין שכזה.

-"בתמורה היא שיתפה אותו בסודות"- הא? מתי? איזה סודות היו לי בגיל שמונה?

-"אורי נהג לברוח מהלימודים לכן לא הייתה לו תעודת בגרות"- לא. מכיוון שהיה מחונן באופן יוצא דופן הוא היה משועמם מהלימודים, מצליח בבחינות למרות שלא נכח בכיתה וישן בבקרים לאחר לילות לבנים של משחקי מחשב. אם איני טועה- הדיוק הוא שהייתה לו בגרות חלקית לפחות אך כזו שלא איפשרה לו להתקבל לממר"ם.

-"חתיכה אחר חתיכה התפרקה לאורך שירותו הצבאי"- לא. הבית היה מפורק היטב עוד בטרם התגייס. הגירושין של הוריי קרו בשנת 90. אמי החלה לחלות כמה חודשים אחר כך. אני הועברתי למשפחה האומנת בשנת 92, שנתיים לפני שהתגייס. כבר כשהתגייס הייתה ידועה לצבא התמונה המלאה על מצב המשפחה ומצבו כמי שראוי להיות מוגדר כחייל בודד הזקוק לסיוע.

-"האחיות הגדולות שהתרחקו"- אבוי. מעולם לא התרחקו. עמכן הסליחה, אחיותיי, על טעות מרה זו.

-"לא היה בית לחזור אליו"- למעשה, היו שני בתים לא מתפקדים לחזור אליהם. הבית של אבי עם אשתו שנעלה בפני אורי את הדלת לא פעם, והבית של אמי החולה עם אחיותיי הגדולות ואתי שחזרתי לחופשות מבית המשפחה האומנת. הוא נע ונד בין הבתים האלה, כששניהם היו פתרון בעייתי עבורו.

-"באחד מהמסדרים מצא מפקד מכתב שדיבר על התאבדות". היה מדובר על שיר באנגלית שהמפקד -הסיק- ממנו שאורי מדבר על התאבדות. לא היה מדובר על כך מפורשות.

-"לפעמים נשאר אצלה לבלות את הלילה"- לא אצלי כי משתמע מזה שהוא נשאר אצלי בבית המשפחה האומנת וזה מעולם לא קרה.

-הפסקה הכי טובה ויפה כאן שאני מודה עליה תיאור איך היינו משחקים במחשב יחד.

-"הבשורה הגיעה בדרכים עקלקלות"- לא. הייתי שם באותו ערב של ההודעה, בבית אמי. היינו שם אני , אחותי רוני, אחותי שרית ואמי. ראינו את הסרט "השחקן" בערוץ הסרטים. אמרו לי שהסרט לא מתאים לילדים ושלחו אותי למיטה לישון. כשהגיעו הקצינים עם אבא שלי הייתי ערה במיטה. שמעתי הכל- את הצלחות הנשברות, את אחותי רוני צורחת את נשמתה, את הקולות הגבריים, ואחותי שרית נכנסה אליי לחדר בדמעות לספר לי ואמרתי לבד שאני מבינה- "אורי מת". קמתי והייתי בשקט, מנסה להכיל ולהרגיע את הרגע, בעיקר ניסיתי להרגיע את אמי שחזרה על המשפט הכואב "למה הוא ולא אני?". כאן הזדהיתי עם חלקים בספר שרועי מתאר מצב דומה של אחים אחרים, שניסו לשמר את יציבות הבית, שאצלי היה מפורק מראש.

-לכן, כל מה שנכתב על הדרכים העקלקלות בהן הגיעה אליי הבשורה, אינם אמת.

-מה שכן רועי ניסה לכתוב כאן- נכון- ניסו לעוות עבורי את סיבת מותו, לספר לי סיפורים על מה קרה שאורי מת, גם כי הצבא עצמה לא נתנו לנו את הסיבות הרשמיות וגם הייתה מחשבה שאולי נהרג מידי מחבל. עד תום החקירה אחרי חצי שנה לא ניתנו תשובות ברורות.

-ואכן- שום דבר ממה שסיפרו כגרסאות אלטרנטיביות לא גרם לי לחשוב על משהו אחר זולת שאורי התאבד.

-ראוי לציין שטרם התאבדותו באותו ערב, בין הבסיס לעמק התימנים, הוא עבר אצל חברתו שנפרדה ממנו. ייתכן שהיא היוותה גורם משפיע נוסף לרצונו להתאבד.

-"בסוף הסרט היא עומדת בכניסה לבסיס הקריה"- לא. עמדתי בהר הרצל, ביום הזיכרון. העמידה בצפירה הייתה על הכביש הראשי בין תל אביב לירושלים. פעם ראשונה ואחרונה שעליתי להר הרצל ביום הזיכרון הלאומי.

-מודה לרועי על הפסקה האחרונה של הפרק שלי. שהיא מדויקת וטובה.