גזר דין לחופש הביטוי

על הרשעתו של ברק כהן סביב פרסום שירו "רכז מידע" ומשמעות הדבר ליוצרים באשר הם

ביום ראשון, 11.6.17, התקבלה החלטת בית המשפט - השופטת דנה אמיר, לגזור את דינו של ברק כהן על פרסום שירו "רכז מידע", על השוטר אלון חמדני, כמורשע בהעלבת עובד ציבור והפרקליטות מתכננת לו עונש מאסר בפועל.

ראשית- אציין שחברותי עם ברק הולכת כמה שנים אחורה, למחאה החברתית בה הכרנו כפעילים עצמאיים. במרוצת השנים שיתפנו פעולה ביצירה מסוגים שונים וגם בכך שברק סייע לי כשנעצרתי על פעילות מחאתית.

פעמים רבות שמחתי על האג'נדה הנועזת והמהפכנית שהציג ברק, לעתים חשתי שהוא בוטה מדי, אבל תמיד צודק. בכל מקרה, תמיד הרגשתי שיש בינינו דעות דומות על המתרחש במדינה והפתרונות האפשריים והרגשתי שהוא הקול האמיץ יותר שהלוואי שהיה לי. לחלוטין יותר כריזמטי.

עם ריבוי המשפטים סביב ברק ופועלו, לא הייתי מצפה לתוצאה משפטית שונה. לא רק שברק מושך אש ומקבל אותה בזרועות פתוחות. גם במקרה הזה- אכן זה שיר שמעליב עובד ציבור, הרבה מעבר לביקורת שמגיעה לחמדני על פעילותו.


ברק כהן, יגאל רמב"ם, משה מנקין וערן ורד במשפט הבנקאים. צילום: תומר אפלבאום

השאלה שאני שואלת לא פעם, מול המשטר הקיים, היא: האם אין אף פעולה מחאתית, שמצדיקה גם הפרה של הנורמות המקובלות במדינה?

מן הסתם, המדינה ושומרי הסף שלה- יגידו, ודאי שאין. אזרח/ית באשר הם, חייבים לציית לחוק ולכל מה שקורה במדינה וגם בפעולות המחאה חייבים עדיין לציית לנורמות החוקיות והשלטוניות.

אבל יש תשובה אחרת, שמעטים- כמו ברק- מעזים לציין: יש מעבר לתשובתו הצפויה של המשטר.

הרבה לפני שהוא או היא אזרחי מדינתם, בני אדם נולדים, נקודה.
ההרגל שהוטמע עמוק במוחות של כולנו, זה לומר- אם בנאדם נולד אז מיום לידתו הוא שייך למקום בו נולד, מחויב לכל מה שקורה בו, גם אם לא בחר בזה.
בחשיבה הזו, אין משמעות למקריות הגורלית שגרמה לי להיוולד דווקא בירושלים, ישראל, לזוג הורים יהודים. אני אוטומטית: ישראלית ויהודיה. למרות שאין שום דבר בגופי שמעיד על כך. את זה הסביבה קובעת עבורי.

רק לאחר מכן לאורך החיים, אחרי מסלול ממושך של חינוך/שטיפת מוח להיותי שייכת למדינה, ישראלית ויהודיה, יש לי את החובה ללכת להוציא תעודת זהות, אחר כך חובה להתגייס לצבא, אחר כך חובה להצביע בבחירות. בכל פעם- בחירה, שמעטים בכלל מבינים או יודעים שהם יכולים לבחור בחירה אחרת. כי מי שלא עושים את הבחירות שכולם מחויבים לעשות- נענשים, חברתית או חוקית. מקבלים את כינויי הגנאי: יורדים, משתמטים, ותרנים.

אף אחד לא עוצר ואומר- זה שנולדתי כאן לא אומר שאני חייב לעשות את כל מה שהמשטר מחייב אותי לעשות. כי המשטר מתעלם, במכוון, מהיותי לפני הכל אדם חופשי.
ודאי במקרה של משטרים לא-דמוקרטיים, שבהם גם האפשרות לבחור בחיים תחת משטר מסוג אחר, לא קיימת.

במקרה הטוב- מתקיים חוזה דרקוני ולא שוויוני בין שני צדדים: המשטר והאזרח.
הדרישות של המשטר- ארוכות כאורך ספר החוקים של המדינה ומבלבלות יותר מהשיער של ראש הממשלה. לו היה זה חוזה בין שני אנשים- מזמן היה אפשר לטעון לפסלותו של החוזה המטורף הזה שאנחנו נדרשים להיות מחויבים לו.

יגידו מי שיגידו- אינך חייבת לקיים את החוזה! את יכולה לצאת מהארץ, לגור איפה שבא לך... לחיות תחת משטר אחר עם חוזה אחר שאותו את מעדיפה. אבל גם החופש לכאורה הזה מוגבל.

ראשית- מפני שמתחילת חיי יש אינספור מנגנונים שגורמים לכך שאשאר כאן ושאעדיף להישאר כאן כי זה חתיכת סיפור בירוקרטי עמוס סעיפים לרדת מהארץ ולהיות אזרחית מדינה אחרת, שלא לדבר על להמיר את הדת.

שנית- בכל מקרה אשאר תחת חוזה דרקוני בן אלפי שנים כלשהו.

כעת. לאור כל מה שכתבתי כאן- שוב אשאל את השאלה: האם אין אף פעולה מחאתית, שמצדיקה גם הפרה של הנורמות המקובלות במדינה?

ואחדד: מה קורה כאשר מנגנון משטרי כלשהו, מפר פעם אחר פעם את החוזה האזרחי שמחייב אותי לציית לו אך מצד שני אמור להגן על זכויותיי האזרחיות והטבעיות?


אחת ההפגנות שהתקיימו לאחרונה סביב הגבלת חופש ההפגנה.
תמונה מתוך "צדק חברתי- חדר המצב"

מה קורה כששוטר מגיע להפגנה ומטיח לרצפה מפגינה זקנה שרק החזיקה מגפון בשקית וטוען שהיא תקפה אותו? מה קורה כשאף מנגנון אחר לא מעניש אותו למרות שזה מה שצריך לקרות?

ובמקרה של ברק: מה קורה כשפעולת המחאה מגיעה אחרי הפרות רבות של החוזה האזרחי בין השוטר לאזרחים בהם טיפל, האם עדיין אין פעולת מחאה שיכולה לענות באותה המטבע של הפרת החוזה? כי החוזה הופר! אז למה שהאזרחים ימשיכו לקיים אותו?

ולמה שהפעולה הכי הכי חופשית ובסיסית תחת כל משטר- חופש ההפגנה והמחאה, ליבת חופש הביטוי, לא תהיה מוגנת מעוולות המשטר והפרות החוזה מצדו? למה אזרח צריך לחכות ולקוות שמנגנון משטרי אחר יגן על זכויותיו, כאשר עד כה היו אינספור מקרים של ויתור ושחרור של שוטרים בלא כל עונש משמעותי?

או: למה שהקטינה שהוטרדה מינית בחקירה על ידי שוטר, שקיבל עונש מצחיק בחומרתו, תרגיש שהיא חייבת משהו למדינה הזו ולא תוכל להביע את כאבה דרך פעולת מחאה מעליבה כלפי השוטר הזה?

לסיכום- חופש הביטוי הוא לא טובה שעושה עבורנו המשטר, משחרר לנו מדי פעם משהו כדי שנוכל לאוורר את התסכול שלנו ממה שקורה כאן. חופש הביטוי, המחאה וההפגנה הם בבסיס היותנו בני אדם, מעל ומעבר לכל משטר שהוא. כל משטר יגיד לכם- החופש הזה מוגבל. ברור שיגיד.

לדעתי- חופש הביטוי לא יכול להיות מוגבל מול מוסדות המשטר והעובדים בו. מוסדות המשטר צריכים להיות מסוגלים לספוג את ה-"העלבה" הזו, שכן החוזה מראשיתו אינו שוויוני וכצד החזק יותר בחוזה האחיד והדרקוני הקרוי "אזרחות", צריכים להבין שאם הם לא רוצים מרד אזרחי חריף יותר שיתפרץ- כדאי שיאפשרו גם ביטויים כאלה.

מכיוון שכל זה לא הולך לקרות, נתראה בשבוע הבא עם עוד הגבלות חדשות על חופש הביטוי, המחאה וההפגנה. איחולי הצלחה לכל מי שבכל זאת מנסים. וכמובן ליקירי ברק כהן- מאחלת לך שתישאר רוחך חופשית תמיד.

אם
נעצרת מפגינה
חביבה ודי זקנה
האוחזת במגפונה
המצוי בתוך שקית
והיא נתפסת מיידית
על ידי השוטר
שחייב עכשיו מהר
לנטרל את הסכנה
להפיל את המסכנה
ואחר כך ברוב חוצפה
לטעון שאותו תקפה

אז
מדוע לא לתקוף באמת?
אפילו לזרוק עליהם ענבים
מתוקים רכים ועגולים
הרי גם אותי שוטר עצר
על בדיוק כזה דבר:
שאיימתי על גופו הגדול
עם צלוחית צבע אדום
ומכחול.

והאמת
שלידי עמדה חברה בהיריון
ואותו שוטר ביריון
שלח ידיו אל גרונה
לנטרל את הסכנה
שאקבל הגנה
מפני... המדינה.

/שיר שכתבתי ביום ראשון, 11.6.17. טרם ההרשעה.