קולייר שלא נגמר

בואו נדבר רגע על הברנש המוזיקלי הכי גדול כיום בעולם, זה שאשכרה מצליח לשלב כל (פאקינג כל) סגנון אפשרי, זה שבמנוחה הוא על 200 קמ"ש, זה שכבר מתיש אותך כל פעם מחדש לראות כמה כישרון יש לו שעוד לא ראית. נראה שהבן פשוט לא מפסיק לעשות בית ספר ל...מוזיקה עצמה. מפוצץ באהבה והרמוניה ונטול מאגו - ג'ייקוב קולייר | מאת: ניב סימני | 27.04.22
 
כשאני רואה את הוירטואוזיות חסרת המעצורים של ג'ייקוב אני תמיד חושב על הסרט הראשון של המטריקס, על הסצנה שניאו לומד את כל אומנויות הלחימה השונות בלחיצת כפתור בערך. חלילה אני לא רוצה בטעות להציג אותו באיזה אור רובוטי (בהמשך גם אתייחס לגמרי להיפך), הוא פשוט קצת על-אנושי בכל הקשור לצלילים וניגונם (ובלשיר אותם). לפעמים נדמה שאם ניקח קטע שלו (והקטעים שלו די ארוכים) ונגזור מהם 10 שניות איפשהו באמצע, אפשר לקחת את ה-10 שניות הללו ולעשות עליהם קורס שלם בהרמוניה ברימון.

Djesse 1 - הראשון מסדרת אלבומי ה Djesse'ים שלו שיצא ב-2018, זה האלבום האהוב עליי שלו. הוא מרגיש כל כך מגוון מבחינה מוסיקלית, סגנונית, מקצבית, אך יחד עם זאת מעל הכל מרחפת לה עננה של קלילות וטוהר.
נראה שאף סגנון מוזיקלי שנוכח באלבום לא מכביד ומשתלט על העסק לרגע ולא נותן את אותו הטון בתצורה המוכרת והידועה, אלא פשוט מצטופף פנימה באלגנטיות.
כך לדוגמא, לא יוצא לי לשמוע כמעט מוזיקה אתנית, ובקטע היפהפה Everlasting Motion (feat. Hamid El Kasri) פשוט הרגשתי שהאתניות העדינה שנוכחת שם (בליווי מקצב אפריקאי שכזה וכלי מיתר) פשוט כל כך יפהפה, במיוחד עם השירה המדהימה של ח'מיד, ובדיוק ברגע שהאוזניים מתחילות להתרגל לזה, פתאום ג'ייקוב לוקח אותך לדיסנילנד לרגע להתאוורר לפני שהוא מחזיר אותך(שוב בפתאומיות).

באחד הראיונות איתו הוא דיבר על תהליך היצירה והוא דיבר על איך הוא יוצר ממקום מאוד אינטואיטיבי ופחות מתוכנן, נותן לדברים פשוט לזרום ולקרות בלי לחפש איך לדייק אותם לשלמות. אז כמובן שלו קצת יותר קל מרוב המוזיקאים האחרים שהשמיעה שלהם לא אבסולוטית והם לא נגני על בכל כלי שקיים, אך עדיין, נראה שניטרול הביקורת העצמית מוציאה ממנו אלסטיות שמשאירה את התהליך תמיד חי וקורה. הסרטון שלפניכם ממחיש בצורה הכי גולמית את תהליך היצירה וההפקה שלו כשהוא לוקח את השיר האלמותי Hey Jude של פול מקרטני והופך אותו ל...ג'ייקוב קולייר.



פיס אנד לאב

כנראה הדבר שהכי מקסים לי בג'ייקוב (כן כן יותר מהמאדרפאקריות הבלתי נלאית בהרמוניה) זה הלב הפתוח שמורגש ממנו בכל רגע נתון שתמיד נותן את הקצב ואת המגע, וזה מה שדוחף אותו כל פעם מחדש ליצור. זה משהו שאני לא יכול לצערי להגיד על רוב המוזיקאים שם בחוץ.
אין בג'ייקוב שום דבר סקסי, הוא מאלה שלא בא לך לאהוב אותם יותר מדי כי זה ייגרום לך להרגיש קצת לא בנוח עם עצמך. הנגישות שלו והחוסר בפאסון וחיספוס מוריד לך, הוא נראה כמו ילד פלא כזה שנולד באולימפוס ונשאר שם ולא מחובר בכלל למעמד הפועלים, לא מורגש ממנו הכאב הזה שאתה מחפש תמיד במוזיקה.
אבל מרגע שאתה משחרר מכל אלה (שזה כבר עניין אחר) ואתה מרשה לעצמך לשמוע אותו באמת ולצלול לתוך העולם שלו, מעבר להברקות ולטרלול המוזיקלי, כל הגוף שלך מתעטף בחום, בחיות בלתי נגמרת בהרמוניה ובאהבה עצמית אמיתית נטולת נרקסיזם.
 
אז מה בעצם העקב אכילס של ג'ייקוב? נראה שאין לו. אולי זה העקב אכילס שלו?