בלוגאאוט 21#: מטא-חשיבה על מטא (פייסבוק) והעולם החדש שהם מתכננים לנו

צפיתי בריאיון שקיים מארק צוקרברג (בקיצור צוקי), השבוע עם מוביל רשת בשם גארי ויינרצ'וק, ריאיון שבו דובר רבות על מה שמנכ"ל פייסבוק ששינתה את שמה ל-"מטא" מתכנן לעשות לפייסבוק שאנחנו מכירים, מה הדיבור הזה על עולם 3.0, מציאות מדומה וחלומות באספמיה. מחשבות על מטא ומה זה יכול לעשות לנו בעולם התרבות. | מאת: שיר אלוני | 13.11.21

בשיאה של תקופת הקורונה, עם הסגרים, מצאתי את עצמי בבית, מורידה כמה תוכנות כבדות מאוד שקשורות לעולם וירטואלי, רציתי להיכנס למסיבה שארגנו יובל הרינג ואייל בסון וחבריהם ב-"שדרות רוטשילד" וירטואלית לחלוטין. למעשה נכנסתי כדמות אווטארית (אווטאר למי שלא יודע זה המושג של הקליפה או המסכה שאתה בוחר לעצמך כשאתה נכנס לעולם הוירטואלי, הייצוג של העצמי).

היה מעניין לנסות להופיע על הבמה הוירטואלית הזו, לעלות לבמה הפתוחה שהם יצרו אבל לצערי לא היו לי בבית בזמנו אמצעים מתאימים לשדר את המוזיקה שלי אליהם כאילו האווטארית שלי מנגנת על אמת, גם טכנית היה קושי של צורך להחזיק לחוץ את העכבר כשמדברים או משמיעים משהו, אי אפשר היה לעזוב את העכבר כדי לנגן, אז רק אילתרתי ווקאלית.

יותר מאוחר להקת MASOK הופיעו במסיבה הזו וגם היו תקליטנים למיניהם.

התלהבתי מהיצירתיות והיכולת ליצור העתק של העולם המוכר לנו ולהצליח אפילו רבע להופיע במקום אחר כאילו אני שם באמת, אבל בפועל זה לא שונה מלעשות שידור חי- גם שיחת טלפון וגם הטלגרם, המורס והמברקים והמכתבים של העבר הרחוק, כולם היו דרכים שלנו להביע את עצמנו למרחקים ולהביע את הנוכחות שלנו גם כשאנחנו רחוקים.

אז הדרך החדשה שפייסבוק שמה על השולחן למעשה לא חדשה בכלל, כבר שנים רבות שהוירטואליה איתנו, האפשרות לשים משקפי VR שמאפשרות להיות במקום אחר לכאורה, שיראו אותך ואתה תראה אותם, וירטואלית. חוויה של דימוי על גבי דימוי, כמו שהציגו את זה בפרק המפורסם ביותר של מראה שחורה עם תחרות השירה שבה הקהל כולו מורכב מהאווטארים שלכאורה נמצאים שם באולם אבל הקהל הפיזי האמיתי למעשה נמצאים כל אחד בחדרו הפרטי.

וגם- דימוי נשלט- אתה יכול להציב אווטאר של דמותך בפוטושופ, צעיר יותר, יפה יותר, רזה יותר, לא את עצמך האמיתי שכבר יותר מדי זמן לא עשה ספורט.

מבחינה יצירתית ואמנותית זה פותח מרחבים אדירים של אפשרויות:
דמיינו את האפשרות להופיע לייב עם אמנים גדולים מהעולם על במה אחת בלי לצאת מהבית. לעשות חזרות עם תזמורת מניו יורק בלי לעזוב את ישראל. דמיינו אילו אווטארים יצירתיים ומופרכים אתם יכולים ליצור לעצמכם שישקפו את הדמות האמנותית שאתם מרגישים שאתם רוצים להראות לעולם. דמיינו איך זה ליצור בעצמכם את מקומות ההופעה ומה שיקרה לקהל שלכם בתוך החוייה הזו.

אבל.

שום דבר לא באמת יכול להחליף את העולם האמיתי על כל חסרונותיו, שאנחנו מכירים, אולי לא הכי אוהבים, אבל הם החיים האמיתיים, על כל מה שיש בהם ולפעמים דווקא החסרונות לכאורה הם חלק מהקסם.

אתמול כשהמתנתי לתחילת ההופעה של רם אוריון טריו בלבונטין 7, קפאתי מהמזגן. המוזיקה שנוגנה, להקת AIR, הייתה לי כיפית ונוסטלגית, אז הרשיתי לעצמי לרקוד, למרות שאף אחד אחר לא רקד, רקדתי בקטנה, קצת גם כדי להקפיץ את עצמי ושלא יהיה לי קר כל כך. אפשר לומר- האם זו חוויה שלילית כי היה לי קר ממש ויכולתי להצטנן? האם זה הרגיש לי מביך להיות היחידה שרוקדת? או שזו הייתה חוויה חיובית, של שחרור, של להיות מה שאני באמת מרגישה באותה רגע בלי לשים מסכות מול הזרים האלה שסביבי, לרקוד כמו שאני רוצה? לא להעביר את ההמתנה הזו עם עיניים תקועות במסך הפלאפון כמו זומבית?

ועובדה, שכשהרשיתי לעצמי לרקוד שמתי לב שעוד איזה אחד שניים גם מרשים לעצמם לזוז קצת יותר. להעביר את הזמן הזה בכיף. האם זה באמת היה יכול לקרות בעולם וירטואלי נוח לכאורה, שבו אני בבית שלי, בלי מזגן מקפיא, יכולה להיות עם איזה אווטאר שאבחר ואיזו תנועה אבל בעולם האמיתי בכלל לעשות משהו אחר לגמרי?...

נקודה נוספת- ענייני הסאונד עדיין כמובן יהיו שונים לחלוטין בין להיות נוכחים פיזית במרחב משותף ואמיתי, כשגלי הקול המרפאים נפגשים בגוף שלך, לעומת העולם הוירטואלי הסטרילי שבו מה שמגיע אליך הוא רק העתק משודר של משהו שקורה במקום אחר ואולי אפילו רק הקלטה.

ועוד נקודה אחרונה לסיום- יש להבין כי למרות שמטא (פייסבוק ז"ל) מציינים את הרגע הזה כהיסטורי וכדרך שלהם להתמודד עם עשור של תביעות משפטיות וביקורת ציבורית נוקבת על טכנולוגיות זיהוי הפנים שלהם, גם את המערכת הנוכחית הם מבססים על אותה השיטה של Deep Face ותיוג אנשים לפי קטגוריות שמייצרות את האווטארים והדימויים. שלא לדבר על המשקפיים שכולם יהיו חייבים לרכוש כדי להיות חלק מהעולם הזה שהם יוצרים אחרת הם "אאוט", החשיפה למשקפיים של אחרים כשאין לך מושג מי מצלם אותך לאן ומתי, עוד נדבך של אובדן פרטיות ולמעשה עוד דרך למשטרים לעקוב אחרינו.

לא אמנע מלומר, שלדעתי גם תקופת הקורונה וגם תופעות כמו "הזמר במסכה", הן הכנה לעולם שצוקי בונה לנו.

אם זה טוב ואם זה רע, אין כבר דרך חזרה.

אהבתם? מוזמנים לשתף!