בלוג אאוט 17#: לחגוג בשמחה אמיתית את מה שיש

המסר לחגוג את מה שיש לי ואת ההישגים, כדבר שמושך את השפע לחיים, זה מסר שדופק על הדלת שלי שוב ושוב. אבל קשה לי לפתוח את הדלת. משתפת אתכם את המסע שלי לעבר השמחה הכנה ועמוקה שאני כמהה להרגיש. | מאת: שיר אלוני | 24.10.21
בתמונה: רגע של אושר כנה אחרי התקדמויות משמעותיות.

יש משהו אחד, שכבר הרבה זמן יושב עליי ואני רוצה לפרוק אותו החוצה מהסיסטם שלי. להיות פתוחה וכנה לגבי זה.

יש לי וידוי: אני רוצה להצליח למשוך יותר קהל לעשייה שלי בשדה, למוזיקה, לכל הטוב שאני משקיעה בו כל כך הרבה. הכל תמיד מתוך רצון שכל הדברים יהיו לטובתם העליונה של כל המעורבים בדבר-הלקוחות שלי, הקהל שלהם, הצוות שלי ואני. שכולנו נשגשג, נלמד, נתפתח כיוצרים, נהנה מהשפע המשותף. לצערי, אני מרגישה שרק לעתים נדירות אני מצליחה למשוך קהל גדול ומדויק לעשייה שלי.

אבל לאחרונה אני מקבלת מכל מיני כיוונים את המסר- שלחגוג את השפע שיש לי, בהתרגשות אמיתית, מהלב, לחגוג את ההישגים, להיות ב-"יאיי!" אמיתי ומהלב- מושך את הקהל. להיות בתדר של האושר הזה, הוקרת תודה עמוקה ואמיתית, לא כמשימה שצריך לסמן עליה וי.

אני מתחילה להבין למה נדיר שאני מצליחה להתחבר לתחושת ה-"יאיי!" הזאת בתוכי וכשאני כותבת על זה עכשיו עולות לי דמעות. הרבה פעמים אני מרגישה שאני פועלת במהירות, באוטומט, להספיק המון, להתקדם כל הזמן למשימה הבאה, גם כשיש רגע של שמחה- אני לא עוצרת לחגוג. אני רצה קדימה לדבר הבא.

כאילו... יש בי משהו שמפחד לעצור ולחגוג. כאילו... משהו רע עלול לקרות אם אעצור. אני מבינה, שייתכן שהחיים הטראומטיים שעברתי גרמו לי לפחד מהעצירה. התחושה ששום חגיגה היא לא לנצח. כאילו האירוע האיום והאפל הבא מחכה לי מעבר לפינה עם האקדח שלו.

בכתיבת הבוקר שלי היום התחלתי לכתוב על זה ועכשיו מעבירה לכאן והאמת החזקה שמאחורי הדברים מצמררת אותי. נזכרתי בהתלהבות העצומה שהייתה לי כשהייתי בת 4, הילדה הקטנה עם הקוקיות פפיון כסוף, שמלה לבנה עם ברווזים כחולים, בבר מצווה של אחי אורי ז"ל.
 


הילדה הזו, שרצה בהתלהבות לכל אורח שבא, שצעקה "מזל טוב!" בקולי קולות, שרקדה ושמחה עם הרבה קרובי המשפחה, שבעשור שאחר כך הלכו לעולמם אחד אחרי השני. כולל אורי עצמו שהתאבד במהלך שירותו הצבאי.
המשפחה השמחה של אותו רגע התפרקה לי לאלף עזאזל.
כל כך הרבה כאב. בור מטורף.

פלא שהכאב הזה, של הילדה הקטנה הזו שלעולם לא תהיה אותה הילדה, עדיין נמצא לי בסיסטם ומפעיל אותי?...
התחושה הזו שאי אפשר לעצור, שאני חייבת לעשות את כל המאמצים כדי שהאהובים בחיי יישארו בחיים, יישארו בטוב, שאם אני אעצור לרגע כל מה שבניתי עלול ליפול. שאני עלולה שוב להישאר לבד בלי האנשים שאוהבים אותי.

גם חוויות מאוחרות יותר בחיים- שעליהן אני כותבת עכשיו בספר האוטוביוגרפי שלי,  לימדו אותי שרק אם אהיה תלמידה מצטיינת, ילדה טובה ירושלים, הכי טובה שאני רק יכולה- רק ככה אני יכולה להבטיח שיהיה לי בית בטוח לחיות בו. גם אם זה לא תמיד נאמר במפורש זו תמיד הייתה התחושה. שהבטחון שלי בחיים הוא על תנאי. אז מי יכולה לשמוח על ציון גבוה, אפילו על ציון כמו 84, כשהתגובה היא שזה לא מספיק טוב וכמה חודשים אחר כך רוצים להעיף אותי מהמסגרת שהייתי בה?... וזה קרה לי פעמיים!

איך אני לא אהיה בחרדה, בבור הזה, של הצורך הכפייתי לסיים ולהספיק עוד ועוד משימות, להתאמץ, לעשות מעל ומעבר ללקוחות שלי, בלי לעצור רגע ולנוח, כמעט בלי לחגוג?

ודווקא עכשיו, בנקודה כל כך גבוהה של החיים שלי, שאני באמת מרגישה כל כך מאושרת ממה שהשגתי עבור שדה- כל הציודים והשדרוג המטורף, זה שאלכס סוף סוף מתחיל להביא לעצמו לקוחות לצילום סטילס, זה שההפקה של האלבום השני שלי מתקדמת אחרי עצירה ארוכה, לקוחות חדשים שבאים, הזדמנויות מרהיבות...

יש עדיין את המקום הפגוע הזה בפנים.

הכאב והעלבון שעולים שלמרות כל המאמצים שלי, עדיין אין מספיק אנשים שרואים ומבינים כמה יש לי לתת. יש, מעט, מתחילים להיות, אבל להיות כל כך הרבה זמן בעשייה ולהגיע לתוצאות כאלה, זה לא הגיוני.
עלבון, כאב, דמעות. למה כל מה שאני עושה לא מספיק טוב לכם? למה אחרים, שעושים כל כך הרבה פחות ממני, בקושי מתאמצים, באיכות פחותה, זוכים להרבה יותר הכרה ואהבה? מה אני עושה לא נכון?

אני מתחילה להבין, כמו במשחקי הפינג פונג והכדורסל שאני משחקת עם אלכס לאחרונה, שכשמתאמצים יותר מדי וזורקים חזק, נדיר שמצליחים לקלוע. קליעת הכדור למקום הנכון לפעמים דורשת לא יותר מלפגוש את הכדור בנקודה הנכונה, אפילו רק להיות שם כדי לתפוס ולהביא אותו לרשת.
ולהיות בשמחה אמיתית, דומה לרמת האנרגיה שצריכה להיות לי במשחק, כדי להצליח לתפוס את הכדור ולענות לו יפה, להיות מוכנה לקפוץ באוויר. לא להיות כבדה כל כך.

אני מבינה שאם אני רוצה לחזק את ה-"יאיי!" האמתי והכנה בחיים שלי, באמת לשמוח, באמת לחגוג, אני צריכה איכשהו לחבק את הילדה בת ה-4 הזו בתוכי, שכל כך צריכה שיזכרו אותה. לתת לה לשמוח שוב. כי יש על מה, תודה לאל. יש ועוד איך על מה. 

ודי לי בזה, באמת. השאלות כמה עוקבים יהיו לי, כמה קהל יבואו ליהנות מההרצאות המדהימות שאני מארחת, כמה אנשים ייהנו מהמוזיקה שלי, כמה אצליח להביא אליי לקוחות איכותיים שמבינים את מה שיש לי לתת ומשלמים לי על זה-אני מבינה שאלה שאלות שטחיות. שהפתרון נמצא הרבה יותר עמוק פנימה.

השאלה האמתית היא איך אחלים מהכאב הזה. איך אצליח להתעלות מעליו ולהצליח לשמוח במה שיש לי כאן ועכשיו, לשחרר את העבר, ליהנות מההווה ולא לדאוג מהעלול לקרות בעתיד?

אני לא יודעת מה תקחו מהמאמר הזה שלי. יכול להיות שתבינו מזה דברים על עצמכם גם. אני בכל מקרה מודה לכם על שקראתם ושאתם כאן אתי. באמת, באופן העמוק ביותר, אני שמחה שאתם בחיים שלי. שמחה תמיד לפגוש אתכם- בשדה, בפגישות הייעוץ, בהופעות שלכם, בכל דבר נפלא שאתם מולידים לעולם. תודה לכם.