Blog Out- פוסט #3-שינויים בהרגלי ההליכה

בסדרת הכתבות "Blog Out" אני משתפת אתכם תובנות מהמסע שאני עוברת בשחרור מרשת הרשתות החברתיות והחזרה לחיים אמיתיים, מתוך תנועה איטית יותר ומחוברת. הבוקר קרה לי משהו מיוחד בהליכה בפארק. מוזמנים לקרוא. / שיר אלוני, 27.8.21




אז היום זה היום נראה לי הרביעי שאני לא נכנסת לפייסבוק (בכלל). אחרי ה-LOG OUT. נראה לי שמה שקרה לי הבוקר בהליכה, קשור לא מעט לעובדה שהלכתי לישון ב-2:00 וקמתי ב-5:00 (בימי שישי אלכס יוצא לטיול צילומים עם ידידו הצלם סלבה, והוא יוצא בדרך כלל בשעה הזו, ואני מתעוררת גם).  למרות שהתעוררתי, המוח עדיין קצת נמצא בין שינה לערות. זמן חלום. 

יצאתי להליכה עם מוזיקה נוסטלגית באוזניות, פלייליסט שבניתי של מוזיקה לריקודים. המון דיסקו צרפתי, אפריקאי, להיטי ניינטיז וסיקסטיז ומה לא. הכל מעורבב אצלי. 

כבר זמן מה שכשאני יוצאת להליכה עם המוזיקה הזו, בא לי לרקוד ולא בהכרח ללכת. עד כה, פשוט הלכתי עם המוזיקה, לפי הקצב, מבסוטה מעצמי שאני מצליחה ממש לדייק את קצב הצעדים לפי הקצב של המוזיקה. ככה זה, מתופפת.

באחת ההליכות האחרונות, כשחזרתי הביתה, התחשק לי להישאר רגע בחצר שלנו ולרקוד. רקדתי עם המוזיקה ורק כשהרגשתי שזהו, נכנסתי הביתה. החתול שהיה שם הסתכל עליי בהלם מוחלט.

היו עוד רגעים והשראות השנה, שנתנו לי את הרעיון למה שקרה הבוקר:
-וידיאו ארט של האמן אורן פישר, שבו הוא הולך ברחובות העיר ובעיקר עובר דרך מוסדות המדינה כמו בנקים, דואר, קופת חולים וכד', כשהוא הולך בפראיות בתנועות מגושמות וענקיות בשיא החופש.
-חברה מקסימה, רימה שניידרמן, הזמינה אותי להשתתף בפעילות של "גורו זוזו", שהם עושים מסיבת אוזניות שמטיילים איתה ברחובות תל אביב, כולם ביחד שומעים אותה המוזיקה ומונחים לרקוד ביחד למול מבטי ההלם, הצחוק והשעשוע של העוברים והשבים. 
-פעולות רדיקליות/ מדיטטיביות אחרות שהשתתפתי בהן בעבר, כמו ההליכה הסופר-איטית על שדרות רוטשילד עם אהד פישוף מנושאי המגבעת במהלך תקופת מחאת האוהלים של 2011, הליכת שוטטות, ותרגילים של גורדייף שעשיתי על עוברי אורח תמימים כמו לבקש במסעדה מלפפון מקולף ולשלם עליו עשרה שקלים.

 אני, הבוקר, אחרי ההליכה. צילום עצמי

אז מה קרה הבוקר?
התחלתי את ההליכה והתחיל להתנגן לי הקטע "sing sing sing" של בני גודמן. קטע מפורסם של מוזיקת ביג בנד. זה הזכיר לי תחרויות של החלקה על הקרח ולרגע כמו מתוך חלום דמיינתי את עצמי נעה כמו על הקרח- רוקדת את השיר. התחושה הזו של הרצון פשוט לרקוד, הציפה אותי.

בגלל שהייתי בקטע של השביל שעדיין לא היו עליו אנשים, הרשיתי לעצמי לרקוד בתנועות גדולות. ומשהו בי נפתח. הרגשתי שאני כל כך נהנית מזה, וביחד עם החיבור של כל הרעיונות וההשראות הנ"ל, בא לי הרעיון לעשות את ההליכה בפארק, אותה הליכה קבועה בסיבוב שאני עושה תמיד (פארק דרום), אבל הפעם הליכה שהיא ריקוד. 

מה זאת אומרת? נעתי במסלול הסיבובי של הפארק, אבל תוך כדי ריקוד בתנועות פראיות, הכי חופשיות, הכי מחוברות לאיך שאני מרגישה את המוזיקה. להיות אחת עם המוזיקה, ליהנות מזה מינימום כאילו אני במסיבת דיסקו גלגיליות. כשהתחשק לי לזרוק את הרגליים באוויר, לקפוץ, להסתובב, להניע את הידיים, לזוז מצד לצד- עשיתי הכל. 

מן הסתם- לאנשים העוברים והשבים ייתכן שזה היה מוזר לראות אותי כי הם לא שומעים את המוזיקה שאני שומעת, אז הייתה לי המחשבה שאני רוצה לרקוד בדרך שגם הם יוכלו להרגיש את המקצב מתוך התנועות שלי. 

משהו מזה עבד נפלא. לאורך כל ההליכה הזו, אנשים חייכו אליי, אמרו לי כל הכבוד ואיזה יופי. הרגשתי, שגם אם אולי לחלקם זה נראה מוזר, לפחות לרובם עשיתי טוב על הלב. 

פיזית, אני חושבת שזו הפעם הראשונה שחזרתי מההליכה מזיעה כמו אחרי ריצת מרתון. פשוט נוטפת. זה אירוני ומעניין, ואפילו חשבתי על זה תוך כדי ההליכה, שאנשים הולכים או רצים בפארק במטרה להיות מהירים. להצליח לזוז מהר יותר כדי לשרוף יותר קלוריות. גם אני עד היום הרגשתי שבויה למעשה בתוך הקונספציה הזו- ולכן עד היום ויתרתי על הריקוד, רק כי אני אמורה ללכת מהר.

אבל הנה אני, רוקדת את נשמתי, לפעמים באיטיות אבל כל תנועה באה מכל הלב, לא ממהרת, לוקחת את הזמן, לוקחת רגע לעשות סיבוב במקום, או כשעושה את הצעדים הענקיים באוויר זה גם היה באיטיות מסוימת- ולמרות זאת פשוט הזעתי בטירוף, הסימן של מאמץ ספורטיבי מוצלח. 

נראה לי שזה המשל הכי טוב שהיה לי אי פעם לשינוי שעובר עליי. למהות שלי, לחיים שלי, להכל. מצדי ככה כל יום. 

שלכם, שיר