למה אנחנו מפחדים מחשיפה?

לא מעט מהיוצרים שאני עובדת איתם, פוחדים מחשיפה ברמה כזו או אחרת. זה לא רק הפחד מביקורת, למרות שגם הוא נוכח- זה הפחד ממה שאחרים ייראו או לא ייראו בנו- שעלול לשבש לנו את הדעה שלנו על עצמנו. או לפגוע באגו. וגם- הפחד הלא בלתי סביר שטרולים חמי מקלדת ינסו לפגוע בך סתם, כי אפשר.

כשאנחנו חשופים אנחנו הופכים לכאורה לשייכים לציבור, זהו- נחשפנו אז עכשיו יודעים עלינו ו... מה? האם לא זה מה שרצינו שיקרה? תלוי כמה פרטיים אנחנו בחיים האמיתיים וכמה מזה בעצם תירוץ דחייני כדי למנוע מאיתנו להגשים את החלום האמיתי שלנו.
כי אם לא ננסה, לא ניכשל, לא ניחשף בכישלון הזה והכל יהיה טוב.
האמנם?

ומה אם לא נעשה כלום- פשוט נחיה את החיים בלי להגשים שום חלום, בלי להעז, אז לא ניחשף אבל גם נרגיש את תחושת הפספוס האיומה, את התחושה של חיים שלא קיבלו ביטוי של ממש. חצי חיים.
רק בגלל הפחד מחשיפה, דחייה, טרולים עלומים וביקורת לא נעימה- אנחנו משלמים את המחיר של לא ממש לחיות.

אז מה עדיף?...
אנחנו רוצים להרגיש אהובים ומוגנים, משם זה מגיע. הכמיהה שכולם יאהבו אותנו כמו שאנחנו ואפילו יאדירו אותנו מעבר למה שאנחנו מעזים לחשוב על עצמנו. 

המציאות היא שיש המון בני אדם בעולם, לא כולם מושלמים ואי אפשר באמת שכולם-כולם יאהבו אותנו. בינינו עדיף שכך, כי יש אנשים שלא באמת בא לכם שיאהבו אתכם. אנשים שונים מכם ערכית ברמה קיצונית, אנשים שאתם לא מחבבים- למה שתדאגו לגביהם בכלל?


בתחומי אמנויות הבמה, הקהל הכי חשוב זה הקהל שרוצה לראות אתכם שוב ושוב. כל האחרים יכולים לחכות.
העתיד שלכם לא יחכה.

הפתרון הוא להתמקד בסיבה שבגללה אנחנו יוצרים- למה יצרנו את מה שיצרנו, מה רצינו לומר, החזון שלנו. כשאנחנו ממוקדים בזה הסחות הדעת שנובעות מהחשיפה, הביקורת,הדחיה- לא משנות. הטעם המתוק של הסיבה שלנו ימתיק את הגלולות המרות.